ספר אקטואליה, ספר כללי

70 פנים לסיפור. גם לסיפור על שתן

בתחילת השבוע, בעת שיטוט בטוויטר, נתקלתי בסיפור נחמד בפיד של עו"ד שמחה רוטמן. אצטט אותו כפי שהופיע שם (במרוכז ולא מחולק לציוצים כמו בשרשור):

לפני כמה שנים טובות, מצלמת אבטחה צילמה נער המרוקן את שלפוחיתו אל תוך מאגר מים פתוח במדינת אורגון בארה"ב.
האירוע עורר תחושות גועל וקבס בקרב תושבי העיר פורטלנד, שמי השתיה שלה מגיעים מהמאגר הזה, ונרשמה עליה משמעותית בצריכת מים בבקבוקים.
כמובן שגם התקשורת המקומית לא חסכה תיאורים גרפיים, והסרטון ממצלמת האבטחה הפך להיות ויראלי.
כמובן שכמו כל דבר באמריקה, המאגר המדובר היה אדיר מימדים, וכמה נודניקים מיהרו לחשב שהריכוז במים של פרי עמלו של אותו בן תשחורת הוא פחות -3 חלקים לביליון. מה שאומר שגם אם הוא היה שופך למים כמות דומה של רעל מרוכז ניתן היה לשתות את המים והם היו עומדים בכל תקן הידוע לאדם ולאנושות.
זה לא ממש עזר, ובסופו של דבר הורה מושל אורגון לרוקן את המאגר לגמרי, כדי להניח את דעתם של בני העיר.
כשרוקן המאגר נמצאו כמובן בתוך המים שלדי מכוניות חלודים, גוויות מרקיבות של איילי הצפון ועוד מכל טוב הארץ.
אף אחת מ"ההפתעות" שהתגלו בתוך המים כמובן מעולם לא הפריעה לתושבים להיות מבסוטים מאיכות המים המצויינת כל ימות השנה.
רק אותו נער ששלפוחיתו לחצה מעט, הוא שהוביל לשפיכת כמות מים שהייתה מספיקה למדינה אפריקאית לכמה שנים טובות.
הכל בגלל כוחה של המצלמה.

תכף אצטט גם את מסקנתו מהסיפור. אך תחילה אקדים לומר כי במאמר הזה אתייחס בעיקר לדרכי פרשנויות והסקת מסקנות, ולצורך כך אין לי בעיה גם לספר סתם משל או מעשייה פרי דמיוני; אך כיון שהרעיון למאמר זה בא מן הסיפור הנזכר – אני משתמש בו, ולפיכך לא ראיתי צורך לבדוק את פרטי הסיפור המצוטט ולהצליב מקורות, ואני סומך על רוטמן שהכול מדויק.

במסקנתו של רוטמן מסיפור זה הוא מעביר ביקורת על ההוראות החדשות בעניין הנוחתים בנתב"ג בתקופה זו.
בקצרה – אנשים שהגיעו מחו"ל נסעו לבידוד בבתיהם ללא פיקוח של המדינה. התעורר חשש שאולי הנחיות הבידוד לא מקוימות כהוגן, ובאו כתבים ועיתונאים וצילמו באובססיה את העניין, ואז כעסו על ההפקרות והתריעו שזה נראה כאילו נעשה מחדל ש"מייבאים" דרך נתב"ג חשודים כנשׂאים של הנגיף.
כתוצאה מכך החליטה הממשלה כי כל נוחת בארץ יועבר לבידוד במלוניות מפוקחות. (הקישורים שהובאו לאתר "הארץ" הם כדוגמה בלבד וכדי לקשר לכתבות חדשותיות בנושא, ולא כדי לשקף משהו ספציפי מהם).

טוען רוטמן כי כל הבעיה היא שזה לא מצטלם טוב שאין פיקוח ממשלתי עליהם. אך באמת אין תועלת בהחלטה החדשה, שהרי מניינם באוכלוסייה קטן מאוד, ואפשר להניח שהם היו מצייתים להוראות ומתבודדים בביתם כמו שמן הסתם רוב האוכלוסייה עושה. ציטוט דבריו:

ולמה אני מספר לכם את זה?
כי כמות האנשים הנגועים שמגיעה במטוסים דרך נתב"ג הייתה נכנסת בנוחות רבה לתוך בניין אחד בגבעת שמואל או בנתניה, ומבחינה סטטיסטית זו המקבילה של להשתין בכנרת. הרבה יותר פשוט להורות להם על בידוד בית, כמו שעשו לפני המשבר ולהניח שהרוב מצייתים.
אבל זה לא מצטלם טוב…

מגיבים שם דנו בעצם האנלוגיה, כמו האם ניתן להשוות התפשטות של נגיף באוכלוסייה להתפשטות של השתנה בודדת במאגר מים אדיר, מה הסיכון שנגרם מהשבים מחו"ל שהם רק חשודים לעומת הסיכון הנגרם מאלפי החולים המאומתים שנמצאים בארץ, ועוד.

לצורך מאמר זה אניח שהביקורת שלו צודקת: אם כל חוזר מחו"ל נזהר ומתבודד כמו כל חייב בבידוד אחר (לדוגמה – מי שבא במגע בארץ עם חולה מאומת) – החלטת הממשלה מיותרת, כי עלינו להניח שהרוב מצייתים להוראות, ולא משנה אם אלה אנשים שתמיד בארץ או שנחתו בה רק היום.
ולמה אכפת בכלל מההחלטה שמפקחת היכן יבודדו החוזרים מחו"ל? כי יתכן שהמשאבים שיופנו לפיקוח זה – ייגרעו מהמשאבים החשובים שיש להפנות לטיפול בצד אחר של המצב; לדוגמה – זה מפחית כוח אדם או תקציב שאפשר לבצע בו יותר בדיקות בבתי אבות.

כעת אעזוב את נושא הקורונה ואדון ברעיון שבגללו חשבתי לכתוב את המאמר, והוא עצם הפרשנות והסקת המסקנות מהסיפור.
ההסקה של רוטמן היא – לפעמים כולם עושים רעש על מה שלא מצטלם טוב, וההחלטה בעקבות כך רק גורמת לנזק עקיף אחר.
זה בסדר, אבל למעשה בחשיבה פשוטה אפשר להוציא כל מיני פרשנויות ומסקנות מהסיפור הזה.
לפניכם קצת רעיונות:

  1. ניתן ללמוד מהסיפור שלפעמים דווקא מעשה מכוער אחד – לדוגמה נער שמשתין במאגר מי שתייה של עיר שלמה – מציל את כל העיר. הרי יתכן שרעלנים מתפזרים לאיטם במים מחלודת המכוניות ומגוויות האיילים, ולאחר כמה שנים של שתיה ממים כאלה כמות הרעל שמצטברת לאטה בגוף תגרום למחלות (לפחות בקרב חלק מהאוכלוסיה, אנשים עם מחלות רקע, וכדומה).
  2. אפשר להסיק מהסיפור שכל המושג של "תקנים" הוא חרטא שנועדה להניח את דעת הציבור. הנה, היו תקנים, המים עמדו בהם, אך התגלה שיש טינופת לא מעטה בתחתית המאגר.
  3. אפשר ללכת לכיוון הנגדי בעניין התקנים וללמוד מהסיפור על מגבלות האדם. אכן, "תקנים" לעולם לא יבטיחו איכות טהורה ב־100%, כי זה לא בכוח האנושי להגיע לשם; אבל מטרתם היא להגיע לאיכות הגבוהה ביותר שכן ניתן להשיג בכוח אנוש ולהרגיע את הקהל שיש לו על מי לסמוך שדואג לכך, וזו מטרה ראויה ומושׂגת.
  4. לא כל מה שרואים מצולם צריך לפרסם. איך סרטון ממצלמת אבטחה שבו רואים נער משתין יכול לחולל רעש ציבורי? – כנראה עובד כלשהו בחברת האבטחה הדליף אותו. אולי בזדון, אולי בתום לב; אבל למה?!

אלה רק דוגמאות לרעיונות שבקלות ניתן להוציא מהסיפור. ומה מסקנתי מכך? – אם שומעים סיפור שבא ללמד משהו, לא הסיפור בא ללמד, הסיפור הוא סיפור; אלא האדם שמספר את הסיפור הוא זה שממציא מה ללמד מתוך הסיפור.
למספר יש אינטרס (לא בהכרח אגואיסטי) להעביר מסר.
מסר באמצעות סיפור הוא קליט, כי סיפור נחמד לשמוע והוא פותח לבבות יותר מהבעת דעה סתם.
אבל המסר הוא דעה. דעתו של המספר. גם לשומעים יש דעה. אז אפשר לחשוב אם הדעה נכונה. לא חייבים להסכים.

יתרה מכך: דוגמאות 2 ו־3 מלמדות שמאותו סיפור אפשר להסיק מסקנות הפוכות. יכול מי שמתנגד לרעיון התקנים להוכיח מכאן כיצד התקנים הם חרטא, ויכול אדם אחר לטעון שזה חשוב מאוד והסיפור רק מלמד את מגבלות הכוח האנושי בנושא.

ניתן להאריך ולהרחיב עוד ועוד בנושא, אך כמדומני שזו "חפירה" מספקת לפוסט אחד והרעיון ברור.

 

במדרש במדבר רבה (פרשה יג) אמרו חז"ל שיש שבעים פנים לתורה. אם תורה שחלקהּ חוקים ומצוות ניתן לפרש בשבעים פנים – מעשיות וסיפורים על אחת כמה וכמה. צריך רק להפעיל מחשבה עצמאית.

ספר כללי, ספר מזון

♪ ומשירת העשׂבים ♪

עידן העצב של העשב

בין מיני העלים שקצצתי לארוחת הערב, היו העלים ששרדו מן הבזיליקום שרכשתי לפני שלושה ימים. כבר כשהוצאתי אותם מהמקרר הבנתי שחצי מהם יאכל הפח, ואילו החלק שיישאר לאכילתי – יתכבד בתואר "שרידי שרידים".

זו מן הסתם תופעה מוכרת: צריך עשבים או עלים טריים למזון שמכינים בבית. רוכשים במכולת או אצל הירקן צרורות: צרור בזיליקום, צרור נענע, צרור פטרוזיליה וצרור כוסברה [ובהערת אגב, אני אוהב לקרוא לכוסברה בשם: "גד השׂדה", או בקיצור "גד"]. הכול בצרורות. צרורות של עלים ירוקים ורעננים.

בבית הצרורות נפרדים: כמה גבעולי פטרוזיליה לתבשיל הזה, כמה גבעולי בזיליקום לסלט ההוא ועוד כמה מכל הסוגים לאחר, הכול לפי הטעם הרצוי. מכל צרור, או לפחות ממקצתם, נשארים חלקים שעוברים למקרר. עוברים עוד מעט ארוחות ומספר כוסות תה נענע, פותחים את המקרר ומגלים שיתרות העלים מצומקים, יש שהשחירו מהלחות במקרר ויש צהובים מזקנה. מוציאים וזורקים לפח, או לקומפוסט אם יש.

ניתן להניח שחלק מהקוראים ירימו גבה, הם זכו ויש להם גינה או מרפסת שמש שם גדלים בכיף כל הצמחים האלה ועוד אחרים. כשרוצים גד השדה בשביל הדגים – תולשים מהערוגה בדיוק כמה שצריך. כשרוצים סלט ארוגולה – חותכים בדיוק את כמות העלים הדרושה. אבל בעידן הנוכחי לא כולם זוכים לכך. בערים הגדולות והמצטופפות אין תענוג כזה לכל אחד. גם לא כל מי שיש לו את האופציה, ניחן בחוש הידע המתאים לגדל עציצים כאלה אצלו. לפעמים זו חיית המחמד שבבית שכבר כבשה את עשבי התיבול שבעציצים לצורך ארוחותיה, והאדם שבבית אינו מתנגד לכיבוש ואין לו ברירה כי אם להביא מהירקן צרורות לשימושיו.

כעת נחשוב לרגע על הפירות והירקות שרכשתם בירקנייה. סביר שאת רובם ככולם בחרתם בכמות הנצרכת לכם. לא נאלצתם לרכוש מלפפונים דווקא במארזים של 7, תפוחים דווקא בשקים של קילו או בטטות דווקא בקופסאות של 3 יחידות. לעתים, בפרט בסופרמרקטים הגדולים, סוגי פרי בודדים כמו תפוח אדמה נמכרים רק בשקים גדולים. אלה בדרך כלל סוגים שמחזיקים מעמד באחסון רגיל בבית, ומי שעדיין לא רוצה שק – יכול לבחור לרכוש את הפרי הספציפי הזה ביחידות במינימרקט או בירקנייה בשכונה. מדוע העלים לא זוכים לאופציה הזו? למה את העשבים מכריחים להיות ב"להקות", להימכר בצרורות ארוזים או מוצמדים בגומייה?

קחו לדוגמה את מי שאינו רגיל להשתמש בנענע, אבל אחותו באה לארוחת שבת. אחותו מכורה לאיזשהו סלט עם נענע והוא כמובן מפנק אותה ומכין את הסלט לארוחה. נשאר לו שליש צרור במקרר. לתת לאחותו שתיקח הביתה כמה גבעולים זה מרגיש קצת מגוחך ולא נעים, אז ביום שני הוא מעביר את העלים שהשחירו למחצה למשכנם החדש: הפח. אין קומפוסט בשכונה שלו. שליש צרור הנענע לא זכה אפילו להשלים את מעגל הקיום ולחזור לטבע.

כדי להציל את העשבים מעצב כזה לא צריך פתרון יקר או מסובך. ניתן למכור אותם בבודדים. סביר שזה יהיה אפילו יותר רווחי לירקנים. אם ימכור כל ענף רוזמרין או כל זוג גבעולי בזיליקום ב־10 אגורות, יתכן שהפחת (הסחורה שהתייבשה בחנות ולא נמכרה) יהיה מועט כי מראש יביא כמות יחסית יותר תואמת לצפי המכירות. ובכלל – מהפטרוזיליה שעד היום מכר ב־2 שקלים לצרור ויש בכל אחד 30 גבעולים בממוצע – יהיה לו גם רווח ממוצע של שקל לצרור אם ימכור גבעול ב־10 אג'.

אבל תכל'ס במקרים רבים זה לא ישים. נניח יום שישי בצהריים והירקנייה עמוסה – מי יתחיל לספור גבעול גבעול כדי לדעת כמה לשלם? לא הירקן שרוצה להספיק למכור כמה שיותר, ולא הלקוח שמוציא מכל ערוגה בחנות חופן בכמות הדרושה לו. יש אופציה נוספת והיא למכור במשקל. גם היא לא ישימה: המשקלים בחנויות בדרך כלל מדייקים עד 1/200 מקילו, וכמות מעטה מדי של עלים עלולה לא להיות מזוהה כלל במשקל.

 

"טֶלֶעֵשֶׂב" ו"צֶ'טָעלֶה"

אפשר לדוש בזה ולהציע איזה פתרון שישלב את הרעיונות הנ"ל, אבל כנראה שיהיה יותר יעיל להציע שהפיתרון יהיה בצד של השכנים לבית מאשר בצד של המוכר. נשאר לכם הרבה עירית? – תעדכנו בוואצאפ של הבניין שמי שרוצה מוזמן/ת לקחת. לא רוצים לרכוש סתם צרור טרגון בשביל ענף בודד? – תשאלו בקבוצה, יש סיכוי שאחד משכניכם יעדיף לתת לכם את העודפים שלו מאשר לזרוק אותם.

אפשר אפילו להקים קבוצות צ'אט ייעודיות בין שכנים רק לעניינים אלה, שלא תתערבב עם הוואצאפ האחר שיש בו עוד נושאים כמו ועד בית או תזכורת ניקיון למי שהוריד שקית זבל מטפטפת. לא רק הגראס יכול לקבל טלגרם עם שמו, אפשר גם "טלנענע" ו"טלשמיר", וגם ערוץ כוללני כמו "טֶלֶעֵשֶׂב" או "צֶ'טָעלֶה".