ספר אקטואליה, ספר כללי

70 פנים לסיפור. גם לסיפור על שתן

בתחילת השבוע, בעת שיטוט בטוויטר, נתקלתי בסיפור נחמד בפיד של עו"ד שמחה רוטמן. אצטט אותו כפי שהופיע שם (במרוכז ולא מחולק לציוצים כמו בשרשור):

לפני כמה שנים טובות, מצלמת אבטחה צילמה נער המרוקן את שלפוחיתו אל תוך מאגר מים פתוח במדינת אורגון בארה"ב.
האירוע עורר תחושות גועל וקבס בקרב תושבי העיר פורטלנד, שמי השתיה שלה מגיעים מהמאגר הזה, ונרשמה עליה משמעותית בצריכת מים בבקבוקים.
כמובן שגם התקשורת המקומית לא חסכה תיאורים גרפיים, והסרטון ממצלמת האבטחה הפך להיות ויראלי.
כמובן שכמו כל דבר באמריקה, המאגר המדובר היה אדיר מימדים, וכמה נודניקים מיהרו לחשב שהריכוז במים של פרי עמלו של אותו בן תשחורת הוא פחות -3 חלקים לביליון. מה שאומר שגם אם הוא היה שופך למים כמות דומה של רעל מרוכז ניתן היה לשתות את המים והם היו עומדים בכל תקן הידוע לאדם ולאנושות.
זה לא ממש עזר, ובסופו של דבר הורה מושל אורגון לרוקן את המאגר לגמרי, כדי להניח את דעתם של בני העיר.
כשרוקן המאגר נמצאו כמובן בתוך המים שלדי מכוניות חלודים, גוויות מרקיבות של איילי הצפון ועוד מכל טוב הארץ.
אף אחת מ"ההפתעות" שהתגלו בתוך המים כמובן מעולם לא הפריעה לתושבים להיות מבסוטים מאיכות המים המצויינת כל ימות השנה.
רק אותו נער ששלפוחיתו לחצה מעט, הוא שהוביל לשפיכת כמות מים שהייתה מספיקה למדינה אפריקאית לכמה שנים טובות.
הכל בגלל כוחה של המצלמה.

תכף אצטט גם את מסקנתו מהסיפור. אך תחילה אקדים לומר כי במאמר הזה אתייחס בעיקר לדרכי פרשנויות והסקת מסקנות, ולצורך כך אין לי בעיה גם לספר סתם משל או מעשייה פרי דמיוני; אך כיון שהרעיון למאמר זה בא מן הסיפור הנזכר – אני משתמש בו, ולפיכך לא ראיתי צורך לבדוק את פרטי הסיפור המצוטט ולהצליב מקורות, ואני סומך על רוטמן שהכול מדויק.

במסקנתו של רוטמן מסיפור זה הוא מעביר ביקורת על ההוראות החדשות בעניין הנוחתים בנתב"ג בתקופה זו.
בקצרה – אנשים שהגיעו מחו"ל נסעו לבידוד בבתיהם ללא פיקוח של המדינה. התעורר חשש שאולי הנחיות הבידוד לא מקוימות כהוגן, ובאו כתבים ועיתונאים וצילמו באובססיה את העניין, ואז כעסו על ההפקרות והתריעו שזה נראה כאילו נעשה מחדל ש"מייבאים" דרך נתב"ג חשודים כנשׂאים של הנגיף.
כתוצאה מכך החליטה הממשלה כי כל נוחת בארץ יועבר לבידוד במלוניות מפוקחות. (הקישורים שהובאו לאתר "הארץ" הם כדוגמה בלבד וכדי לקשר לכתבות חדשותיות בנושא, ולא כדי לשקף משהו ספציפי מהם).

טוען רוטמן כי כל הבעיה היא שזה לא מצטלם טוב שאין פיקוח ממשלתי עליהם. אך באמת אין תועלת בהחלטה החדשה, שהרי מניינם באוכלוסייה קטן מאוד, ואפשר להניח שהם היו מצייתים להוראות ומתבודדים בביתם כמו שמן הסתם רוב האוכלוסייה עושה. ציטוט דבריו:

ולמה אני מספר לכם את זה?
כי כמות האנשים הנגועים שמגיעה במטוסים דרך נתב"ג הייתה נכנסת בנוחות רבה לתוך בניין אחד בגבעת שמואל או בנתניה, ומבחינה סטטיסטית זו המקבילה של להשתין בכנרת. הרבה יותר פשוט להורות להם על בידוד בית, כמו שעשו לפני המשבר ולהניח שהרוב מצייתים.
אבל זה לא מצטלם טוב…

מגיבים שם דנו בעצם האנלוגיה, כמו האם ניתן להשוות התפשטות של נגיף באוכלוסייה להתפשטות של השתנה בודדת במאגר מים אדיר, מה הסיכון שנגרם מהשבים מחו"ל שהם רק חשודים לעומת הסיכון הנגרם מאלפי החולים המאומתים שנמצאים בארץ, ועוד.

לצורך מאמר זה אניח שהביקורת שלו צודקת: אם כל חוזר מחו"ל נזהר ומתבודד כמו כל חייב בבידוד אחר (לדוגמה – מי שבא במגע בארץ עם חולה מאומת) – החלטת הממשלה מיותרת, כי עלינו להניח שהרוב מצייתים להוראות, ולא משנה אם אלה אנשים שתמיד בארץ או שנחתו בה רק היום.
ולמה אכפת בכלל מההחלטה שמפקחת היכן יבודדו החוזרים מחו"ל? כי יתכן שהמשאבים שיופנו לפיקוח זה – ייגרעו מהמשאבים החשובים שיש להפנות לטיפול בצד אחר של המצב; לדוגמה – זה מפחית כוח אדם או תקציב שאפשר לבצע בו יותר בדיקות בבתי אבות.

כעת אעזוב את נושא הקורונה ואדון ברעיון שבגללו חשבתי לכתוב את המאמר, והוא עצם הפרשנות והסקת המסקנות מהסיפור.
ההסקה של רוטמן היא – לפעמים כולם עושים רעש על מה שלא מצטלם טוב, וההחלטה בעקבות כך רק גורמת לנזק עקיף אחר.
זה בסדר, אבל למעשה בחשיבה פשוטה אפשר להוציא כל מיני פרשנויות ומסקנות מהסיפור הזה.
לפניכם קצת רעיונות:

  1. ניתן ללמוד מהסיפור שלפעמים דווקא מעשה מכוער אחד – לדוגמה נער שמשתין במאגר מי שתייה של עיר שלמה – מציל את כל העיר. הרי יתכן שרעלנים מתפזרים לאיטם במים מחלודת המכוניות ומגוויות האיילים, ולאחר כמה שנים של שתיה ממים כאלה כמות הרעל שמצטברת לאטה בגוף תגרום למחלות (לפחות בקרב חלק מהאוכלוסיה, אנשים עם מחלות רקע, וכדומה).
  2. אפשר להסיק מהסיפור שכל המושג של "תקנים" הוא חרטא שנועדה להניח את דעת הציבור. הנה, היו תקנים, המים עמדו בהם, אך התגלה שיש טינופת לא מעטה בתחתית המאגר.
  3. אפשר ללכת לכיוון הנגדי בעניין התקנים וללמוד מהסיפור על מגבלות האדם. אכן, "תקנים" לעולם לא יבטיחו איכות טהורה ב־100%, כי זה לא בכוח האנושי להגיע לשם; אבל מטרתם היא להגיע לאיכות הגבוהה ביותר שכן ניתן להשיג בכוח אנוש ולהרגיע את הקהל שיש לו על מי לסמוך שדואג לכך, וזו מטרה ראויה ומושׂגת.
  4. לא כל מה שרואים מצולם צריך לפרסם. איך סרטון ממצלמת אבטחה שבו רואים נער משתין יכול לחולל רעש ציבורי? – כנראה עובד כלשהו בחברת האבטחה הדליף אותו. אולי בזדון, אולי בתום לב; אבל למה?!

אלה רק דוגמאות לרעיונות שבקלות ניתן להוציא מהסיפור. ומה מסקנתי מכך? – אם שומעים סיפור שבא ללמד משהו, לא הסיפור בא ללמד, הסיפור הוא סיפור; אלא האדם שמספר את הסיפור הוא זה שממציא מה ללמד מתוך הסיפור.
למספר יש אינטרס (לא בהכרח אגואיסטי) להעביר מסר.
מסר באמצעות סיפור הוא קליט, כי סיפור נחמד לשמוע והוא פותח לבבות יותר מהבעת דעה סתם.
אבל המסר הוא דעה. דעתו של המספר. גם לשומעים יש דעה. אז אפשר לחשוב אם הדעה נכונה. לא חייבים להסכים.

יתרה מכך: דוגמאות 2 ו־3 מלמדות שמאותו סיפור אפשר להסיק מסקנות הפוכות. יכול מי שמתנגד לרעיון התקנים להוכיח מכאן כיצד התקנים הם חרטא, ויכול אדם אחר לטעון שזה חשוב מאוד והסיפור רק מלמד את מגבלות הכוח האנושי בנושא.

ניתן להאריך ולהרחיב עוד ועוד בנושא, אך כמדומני שזו "חפירה" מספקת לפוסט אחד והרעיון ברור.

 

במדרש במדבר רבה (פרשה יג) אמרו חז"ל שיש שבעים פנים לתורה. אם תורה שחלקהּ חוקים ומצוות ניתן לפרש בשבעים פנים – מעשיות וסיפורים על אחת כמה וכמה. צריך רק להפעיל מחשבה עצמאית.

ספר אקטואליה, ספר כללי, ספר מזון

"וְשִׁקַּע אוֹתָנוּ בַּסַּפָּה וְהֶאֱכִילָנוּ כָּל הַזְּמָן" – אגדה של פסח לליל הסגר תש"פ, חלק ב'

חלק א' של המהדורה המיוחדת והמעודכנת של האגדה של פסח כבר יצא לשוק, ועקב המצב ניתן להשיג רק באינטרנט וללא תשלום בלחיצה על הלינק הזה. ברשומה זו יובא החלק הבא.

♦♦♦

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ הָעֲטַלֵּף הַסִּינִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְהָעֲטַלֵּף שָׁלַח נָגִיף לְהַדְבִּיק אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: סִינִי אֹכֵל עֲטַלֵּף, וַיֶּחֱלֶה בְּקוֹרוֹנָה וַיַּדְבִּיק אֶת רֵעָיו, וַיַּעֲלוּ בִּמְתֵי מְעָט לִמְטוֹסֵיהֶם, וַיְפַזְּרוּ אֶת הַנָּגִיף לְכָל גוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם.

וַיֶּחֱלֶה בְּקוֹרוֹנָה וַיַּדְבִּיק אֶת רֵעָיו – אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר.

וַיַּעֲלוּ בִּמְתֵי מְעָט לִמְטוֹסֵיהֶם – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָצְאוּ הַסִּינִים לָעוֹלָם, וְעַתָּה שָׂם יְֹיָ אֱלוֹהֶיךָ אֶת הַנָּגִיף כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.

וַיְפַזְּרוּ אֶת הַנָּגִיף – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ הַסִּינִים מַדְבִּיקִים שָׁם.

לְכָל גוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגֹּף אֶת הַפַּרְסִים וְאֶת הָאִיטַלְקִים וְאֶת הַסְּפָרַדִּים וְאֶת אַרְצוֹת הַבְּרִית שֶׁל אֲמֶרִיקָה.

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַשָּׂרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיְבַטְּלוּ מֵעָלֵינוּ עֲבֹדָה וְתַעֲסוּקָה.

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַשָּׂרִים – אֵלּוּ שָׂרֵי מֶמְשֶׁלֶת הַמַּעֲבָר.

וַיְעַנּוּנוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו תַּקָּנוֹת לִשְׁעַת חֵירוּם לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם.

וַיְבַטְּלוּ מֵעָלֵינוּ עֲבֹדָה וְתַעֲסוּקָה – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיוֹצִיאוּ הַמַּעֲסִיקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְחַלַ"ת.

וַנִּצְעַק אֶל יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ וְאֶת בִּדּוּדֵנוּ.

וַנִּצְעַק אֶל יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמֻתוּ חוֹלִים מִן הַקּוֹרוֹנָה, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הַנָּגִיף וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הַנָּגִיף.

וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ – זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הַדְּרָכִים שׁוֹמֵמוֹת.

וְאֶת עֲמָלֵנוּ – אֵלּוּ הַבָּנִים, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד עוֹשֶׂה רַעַשׁ בַּבַּיִת לְלֹא הֶפְסֵק.

וְאֶת לַחֲצֵנוּ – אֵלּוּ הָעוֹבְדִים מִן הַבַּיִת, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר הַמַּעֲסִיקִים לֹחֲצִים אֹתָם.

וְאֶת בִּדּוּדֵנוּ – כְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר: בּוֹדֵדָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּתְבַּטְּלִי וַתִּשְׁתַּעַמְמִי וַתָּבֹאִי בַּרְשָׁתוֹת הַחֶבְרָתִיּוֹת, שִׁיעוּלִים נָכֹנּוּ וְחֻמֵּךְ קוֹדֵחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּפֵייסְבּוּקֵךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּוַואצַאפֵּךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּטֶלֶגְרַמֵּךְ חֲיִי.

וַיּוֹצִאוּנוּ הָרוֹפְאִים מִן הַמַּגֵּפָה, בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.

וַיּוֹצִאוּנוּ הָרוֹפְאִים מִן הַמַּגֵּפָה – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי בָּאבָּא, וְלֹא עַל יְדֵי מָשִׁיחַ, אֶלָּא הָרוֹפְאִים בִּכְבוֹדָם וּבְעַצְמָם.

בְּיָד חֲזָקָה – זוֹ מְכוֹנַת הַהַנְשָׁמָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה יַד הַמְּכוֹנָה הוֹיָה בְּאַפְּךָ אֲשֶׁר בַּפַּרְצוּף, בַּפֶּה, בַּשְּׂפָתַיִים, בַּחֵךְ וּבַגָּרוֹן, הַנְשָׁמָה כְּבֵדָה מְאֹד.

וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה – זֶה הַמָּטוֹשׁ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וּמְטוֹשׁוֹ שָׁלוּף בְּיָדוֹ נָטוּי עַל הַנִּבְדָּק.

וּבְמֹרָא גָּדֹל – אֵלּוּ תַּקָּנוֹת הַחֵירוּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹ הֲנִסָּה בֶנְאָדָם לָצֵאת לְטַיֵּל מִחוּץ לְמֵאָה מֶטְרִים, וַיָּבֹא שׁוֹטֵר וַיִּקְנְסֵהוּ וַיִּשְׁלְחֵהוּ הַבַּיְתָה בְּמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ לָכֶם שׁוֹטְרֵיכֶם לְעֵינֵי הַטֶּלֶוִיזְיָה.

וּבְאֹתוֹת – זֶה נְיַר הַטּוֹאֲלֶט, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת נְיַר הַטּוֹאֲלֶט הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ, אֲשֶׁר תְּנַגֵּב בּוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא.

וּבְמֹפְתִים – אֵלּוּ הַבֵּיצִים, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי בֵּיצִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן.

דָבָר אַחֵר: בְּיָד חֲזָקָה – שְׁתַּיִם, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה – שְׁתַּיִם, וּבְמֹרָא גָּדֹל – שְׁתַּיִם, וּבְאֹתוֹת – שְׁתַּיִם, וּבְמֹפְתִים – שְׁתַּיִם; אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיאָה הַקּוֹרוֹנָה עַל הַיִּשְׂרְאֵלִים בְּיִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ הֵן:
חוֹם
שִׁיעוּל
קְשָׁיֵי נְשִׁימָה
עִטּוּשׁ
אַבְטָלָה
בִּדּוּד
סֶגֶר
אֵין גַּן וּבֵית סֵפֶר
אִבּוּד חוּשׁ הָרֵיחַ
מַכַּת מַסֵּכוֹת

רַבִּי בַּר סִימַן־טוֹב הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִימָנִים: אַ"ח, בַּאסַ"א מֶשֶׁ"ק.

רַבִּי יַעֲקֹב הַלִּיצְמָנִי אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַיִּשְׂרְאֵלִים בְּיִשְׂרָאֵל עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם בִּסְפִינַת הַקּוֹרוֹנָה לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת? בְּיִשְׂרָאֵל מָה הוּא אוֹמֵר – וַיֹּאמְרוּ כִּתְבֵי הַחַרְטֻמִּים אֶל מִיוּן: אֶצְבַּע הָרוֹפֵא הִוא; וְעַל הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר – וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת סְפִינַת הַתַּעֲנֻגּוֹת הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַיַּפָּנִי בְּיַפָּן, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת הַקּוֹרוֹנָה, וַיַּאֲמִינוּ בַּמַּסֵּכוֹת וּבָאַלְכּוֹגֶ'ל. כַּמָּה לָקוּ בְאֶצְבַּע? עֶשֶׂר מַכּוֹת; אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּיִשְׂרָאֵל לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת, וּבִסְפִינַת הַקּוֹרוֹנָה לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת.

רַבִּי בַּרַבַּשׁ אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיאָה הַקּוֹרוֹנָה עַל הַיִּשְׂרְאֵלִים בְּיִשְׂרָאֵל הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח־בָּם חֲרוֹן גְּרוֹנוֹ, רֶסֶס פִּיו וָזַעַם וְאַבְטָלָה, מִשְׁלַחַת מְפֵרֵי בִּדּוּד רָעִים; רֶסֶס פִּיו – אַחַת, וָזַעַם – שְׁתַּיִם, וְאַבְטָלָה – שָׁלֹשׁ, מִשְׁלַחַת מְפֵרֵי בִּדּוּד רָעִים – אַרְבַּע. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּיִשְׂרָאֵל לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת, וּבִסְפִינַת הַקּוֹרוֹנָה לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת.

רַבִּי גְרוֹטוֹ אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיאָה הַקּוֹרוֹנָה עַל הַיִּשְׂרְאֵלִים בְּיִשְׂרָאֵל הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח־בָּם חֲרוֹן גְּרוֹנוֹ, רֶסֶס פִּיו וָזַעַם וְאַבְטָלָה, מִשְׁלַחַת מְפֵרֵי בִּדּוּד רָעִים; חֲרוֹן גְּרוֹנוֹ – אַחַת, רֶסֶס פִּיו – שְׁתַּיִם, וָזַעַם – שָׁלֹשׁ, וְאַבְטָלָה – אַרְבַּע, מִשְׁלַחַת מְפֵרֵי בִּדּוּד רָעִים – חָמֵשׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּיִשְׂרָאֵל לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וּבִסְפִינַת הַקּוֹרוֹנָה לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת.

כַּמָּה מוֹרָדוֹת טוֹבוֹת לַמַּדְחוֹם עָלֵינוּ!

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ לְחַלַ"ת וְלֹא עָשָׂה בָנוּ שִׁיעוּל
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ עָשָׂה בָנוּ שִׁיעוּל וְלֹא עָשָׂה קְשָׁיֵי נְשִׁימָה
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ עָשָׂה קְשָׁיֵי נְשִׁימָה וְלֹא לָקַח לָנוּ פַּרְנָסָה
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ לָקַח לָנוּ פַּרְנָסָה וְלֹא נָתַן לָנוּ פִּיצוּיִים
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ נָתַן לָנוּ פִּיצוּיִים וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת חוּשׁ הַטַּעַם
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת חוּשׁ הַטַּעַם וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְּהַנְשָׁמָה
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְּהַנְשָׁמָה וְלֹא שִׁקַּע אוֹתָנוּ בְּתַרְדֶּמֶת
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ שִׁקַּע אוֹתָנוּ בְּתַרְדֶּמֶת וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּבֵּיצִים
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּבֵּיצִים ולֹא הֶאֱכִילָנוּ בִּתְרוּפוֹת
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ הֶאֱכִילָנוּ בִּתְרוּפוֹת וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַמַּסֵּכָה
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַמַּסֵּכָה וְלֹא קֵרְבָנוּ לְפַרְצוּפֵינוּ
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ קֵרְבָנוּ לְפַרְצוּפֵינוּ וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַבִּדּוּד
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַבִּדּוּד וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לַחֲגִיגוֹת בַּמִּרְפָּסוֹת
דַּיֵינוּ.
אִלּוּ הִכְנִיסָנוּ לַחֲגִיגוֹת בַּמִּרְפָּסוֹת וְלֹא בָנָה לָנוּ בֵּית חוֹלִים יִיעוּדִי
דַּיֵּינוּ.

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, טוֹבָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַסֶּגֶר עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִן הָעֲבוֹדָה, וְעָשָׂה זְמַן אֵיכוּת עִם הַיְלָדִים, וְעָשָׂה גַּם מִשְׁלוֹחִים, וְהָרַג אֶת זִיהוּם הָאֲוִיר, וְנָתַן לָנוּ אִיחוּד שֶׁל 'זֶהוּ זֶה', וְקָרָא לָנוּ "פַּזְּרוּ הִתְקַהֲלוּת כַּנְסוּ הַבַּיְתָה!", וְהֶעֱבִירָנוּ בַּסּוּפֶּר אֶחָד אֶחָד, וְשִׁקַּע אוֹתָנוּ בַּסַּפָּה, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בְּהַזְמָנַת מָזוֹן לְאַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ כָּל הַזְּמָן, וְנָתַן לָנוּ כָּל יוֹם שַׁבָּת, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַמָּסָכִים, וְנָתַן לָנוּ לְהַכִּיר אֶת הַשְּׁכֵנִים, וְהִכְנִיסָנוּ לְבַד לַמַּעֲלִית, וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּרִיחָה לְהִתְבּוֹדֵד בּוֹ מִכָּל טַפֵּנוּ.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּקּוֹרוֹנָה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: טֶבַע, אַבְטָלָה, וּמָטוֹשׁ.

פותחין החלון ונושמין אוויר הטבע הצח מירידת זיהום האויר, ואומרים:

טֶבַע שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ רוֹאִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, עַל שׁוּם מָה נֶעְלַם – עַל שׁוּם שֶׁהִתְרַבּוּ בְּנֵי הָאָדָם וְכָבְשׁוּ כָּל הַמֶּרְחָב. וַתָּבֹא הַקּוֹרוֹנָה, וַיִּסְתַּגְּרוּ כֻּלָּם בַּבָּתִּים, וַיָּשָׁב הַטֶּבַע לִמְקוֹמוֹ.

אוכלין ת'לב על המשבר הכלכלי, ואומרים:

אַבְטָלָה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל בִּטּוּחַ לְאוּמִּי לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנָּגֹלּוּ עֲלֵיהֶם מִלְיוֹנֵי בַּקָּשׁוֹת אַבְטָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַתַּשְׁלֻמִּים אֲשֶׁר דָרְשׁוּ מֵהֶם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִלְיוֹנִים לְחַלַ"ת וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם לְעַצְמָאִים לֹא הָיָה לָהֶם.

אוחזין בקיסם אוזניים [ויש המנקים איתו האוזן על יד השולחן; אך זהו מנהג נלוז, שאין מנקים האוזניים ליד שולחן המזון, וקל וחומר אם יש אנשים לידו], ואומרים:

מָטוֹשׁ זֶה שֶׁאָנוּ אוֹחֲזִים עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁבָּדְקוּ הַרוֹפְאִים אוֹתָנוּ בִּמְטוֹשִׁים.

בְּכָל זוּם וָזוּם חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּזּוּם הַהוּא לֵאמֹר, אֵיזֶה רֶקַע מַרְשִׁים שֶׁל יְצִיאַת מִצְרַיִם שַׂמְתָּ לְךָ! נִרְאָה מַמָּשׁ אֲמִתִּי, יַא רַבָּנָן!

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ: הוֹצִיאָנוּ מֵחוֹלִי לִבְרִיאוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּבַבִּדּוּד יֵשׁ עֶרֶב טוֹב, וְנֹאמַר לְפָנָיו אַגָּדָה חֲדָשָׁה: הַלְלוּיָהּ.

ומברכים – בָּרוּךְ אַתָּה יְֹיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, ושותים הכוס השני בהסבה לצד שמאל.

 


ניקוד: עברי בן־קהלת
כתיבה: עברי בן־קהלת ואפרת זיו

ספר אקטואליה, ספר כללי, ספר מזון

"בָּרוּךְ הָאַלְכּוֹגֶ'ל בָּרוּךְ הוּא" – אגדה של פסח לליל הסגר תש"פ, חלק א'

בעוד מספר ימים נחגוג בפעם הראשונה בהיסטוריה את ליל הסגר. כן כן, לאחר אלפי שנים העולם הזדעזע, התחוללה תזוזת לוחות טקטוניים באותיות שמרכיבות את שמות החגים, וככה אחת מאותיות ליל הסדר נפלה והלילה מתייצב על האות הקודמת בסדר האלפבית.

"קורונה", כי הפסקה הקודמת הייתה ארוכה מדי.

כשהלוח הטקטוני עליו מיוסד הערב זז ממקומו – אזי גם כל אדמתו רועדת. המילים בהגדה של פסח התערבבו קצת וקיבלו נוסח חדש והנה הוא לפניכם.

♦♦♦

כמיטב המסורת ללילה זה יש סימנים מחורזים. הנה סימני ליל הסגר:
זוּם נִשְׁתַּתְּפָה, יָדַיִים נִשְׁטְפָה, קַדֵּשׁ יָחְצָה, כַּרְפַּס בֵּיצָה, מַגִּיד רָחְצָה, מוֹצִיא מַצָּה, מָרוֹר כּוֹרֵךְ, שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ, צָפוּן בָּרֵךְ, הַלֵּל נִרְצָה.

זוּם נִשְׁתַּתְּפָה

ראשית הערב פותחין במפגש משפחתי או חברתי בזום (Zoom), היישומון למפגשים מרובי משתתפים פנים אל פנים דרך האינטערנעט, שבעת זו נתאהד (ובלע"ז נהיה פופולרי) בגלל המצב. קהילות רבות אינן מקיימות בו כל הסגר עקב חוסר נוחות, אך מתחילין הערב במפגש זה זכר ליציאת הבית שנעשתה בשנים קודמות ובה כולם נפגשו באמת.
מנהג זה אינו חובה. כמו כן מקצת קהילות ובעיקר אורתודוכסיות שבהן מחמירין על השימוש בו בשבת ויום טוב, ולפיכך נפגשין בזום מערב חג או שאינן נפגשין כלל.

יָדַיִים נִשְׁטְפָה

סימן "ורחץ" שהיה נהוג אחרי הקידוש מוקפץ ללפניו, עקב חוקי ההיגיינה והניקיון שהוחמרו מאוד בזמן הזה, ולפיהם כל מפגש עם אנשים שמחוץ לבית מצריך רחיצה ושטיפה יסודית במים וסבון, ואפילו נפגש עם האנשים שבחוץ רק דרך הזום.

כל שטיפה ורחיצה חייבת להיעשות כדי שיעור מחצית הדקה לפחות שהוא ל' שניות, ולהלן ייקרא "שיעור רחיצה".

קַדֵּשׁ

מוזגים כוס ראשונה, ומקדשים:

סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי – בָּרוּךְ אַתָּה יְֹיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה יְֹיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם, וּסְגָרָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְהִשְׁבִּיתָנוּ בְּמִצְווֹתָיו; וַתִּתֶּן לָנוּ יְֹיָ אֱלֹהֵינוּ בְּחֶמְלָה, מוֹעֲדִים לִבְרִיאוּת, חַגִּים וּזְמַנִּים לְבִדּוּד, אֶת יְמֵי חַג הַקּוֹרוֹנָה הַזֶּה זְמַן הִסְתַּגְרוּתֵנוּ מִקְרָא קוֹדֶשׁ, זֵכֶר לְמַסֵּכַת אַפַּיִים. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ בוֹדַדְתָּ מִכָּל הָעַמִּים, וּמִנְּגִיפֵי קוֹרוֹנָתְךָ בְּסֶגֶר וּבְעוֹצֶר הִרְחַקְתָּנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה יְֹיָ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.

בָּרוּךְ אַתָּה יְֹיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְהִשְׁאִירָנוּ וְהִבְרִיאָנוּ לַזְּמַן הַזֶה.

שותים הכוס בהסבה לצד שמאל.

יָחְצָה

אחד הכללים הכי חשובים הוא שיהיה חרוז בסימנים של הערב. לפיכך מקדימין את חציית המצה ועושין לפני הכרפס.

לוקחין מצה וחוצין לשניים, ומחביאין מפני הילדים המשועממים בסגר.
מקפידין השנה מאוד להחביא טוב טוב, כי בגלל חוסר הוודאות הכלכלי אף אחד לא רוצה לבזבז כסף על מתנה לעולל/ית שמוצא/ת, בפרט שזה נופל על ההורים ולא על סבא וסבתא.

כַּרְפַּס

שם כללי לכל מיני המזון שאוכלים בהתחלה כדי לא להיות רעבים במהלך קריאת ההגדה.

בֵּיצָה

חושף את הביצה האחרונה שהצליח להשיג בערב החג ומכריז בקול רם:

הָא בֵּיעָא יְחִידְתָא דַּאֲכַלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְבִידּוּדָא. כָּל דִּמְקַנֵּא יֵיכוֹל יַת לִבָּא, כָּל דְּטִבְעוֹנָאִי יֵיכוֹל תַּחְלִיפָא. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּבֵיתָא דְסָבֵי. הָשַׁתָּא עֲצוּרֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

אוכלים הביצה בהסבה לצד שמאל, או שומרים בכספת המקרר עד להכנת ה"מצבריי".

מַגִּיד

מוזגים כוס שני.
יש נוהגים לפתוח כאן המסכים ולהתחבר בזום ודומיו עד לסיום "מה נשתנה" לפי שאומר בו שכולנו מסוכין (מלשון מסך).

מַה נִּשְּׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת —
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין בַּבַּיִת וּבֵין בַּחוּץ, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ בַּבָּתִּים.
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ שׁוֹתִין שְׁאָר אַלְכּוֹהוֹל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ אַלְכּוֹגֶ'ל.

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ צוֹפִין בַּזּוּם אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים.
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין בַּחֲבֵרִין וּבֵין מְסֻכִין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻכִין.

עֲבָדִים הָיִינוּ לַנָּגִיף בְּיִשְׂרָאֵל, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְֹיָ אַלְכּוֹגֶ'לֵנוּ מִשָּׁם בְּיָד עִם כְּפָפָה וּבִזְרוֹעַ חֲטוּיָה.
וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הָאַלְכּוֹגֶ'ל בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִן הַסֶּגֶר, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשׁוּעֲבָדִים הָיִינוּ לַבִּדּוּד בְּיִשְׂרָאֵל.

וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָּנוּ צְעִירִים, כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים לְהִתְמַגֵּן בִּכְפָפוֹת וּבְמַסֵּכוֹת, מִצְוָה עָלֵינוּ לְהִסְתַּגֵּר בַּבַּיִת. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהִסְתַּגֵּר וְאֵינוֹ יוֹצֵא הַחוּצָה – הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻגָּרִין בִּבְנֵי בְּרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בְּמַגֵּפַת הַקּוֹרוֹנָה כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁעָלוּ בַּזּוּם תַּלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת עִדְכּוּנֵי הַמַּצָּב בַּטֶּלֶגְרַם.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה אוּכְלוּסִיָּה בְּסִיכּוּן, וְלֹא זָכִיתִי בְּמַגֵּפָה כָּזֹאת שֶׁלֹּא תִּתֵּן לִי לִישׁוֹן בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵהַבַּיִת בְּמַסֵּכָה וּכְפָפוֹת כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: יְמֵי חַיֶּיךָ – הַיָּמִים; כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ – הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ – הָעוֹלָם הַזֶּה מְשֻׁגָּע; כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ – לְהָבִיא לִימוֹת הַפְסָקַת זִיהוּם הָאֲוִיר.

בָּרוּךְ הָאַלְכּוֹגֶ'ל בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן מָטוֹשׁ לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בָּרוּךְ הוּא:

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה קוֹרוֹנָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִיטּוֹל.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר: מַה הַסִּיבוּבִים בַּיָּם, בַּפַּארְק וּבָרְחוֹב נֶגֶד הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה מִשְׂרַד הַבְּרִיאוּת אֶתְכֶם? אַף אַתָּה אֱמָר־לוֹ כְּהִלְכוֹת הַקּוֹרוֹנָה: אֵין יוֹצְאִין גַּם לֹא בַפֶּסַח.

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. לָכֶם וְלֹא לֹו, וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ יוֹתֵר מִמֵּאָה מֶטֶר מִן הַכְּלָל, כָּפַר בָּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הִתְפַּקֵּד בְּלִשְׁכַּת הָעֲבוֹדָה; בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה בִּיטּוּחַ לְאוּמִּי לִי בַּקּוֹרוֹנָה: לִי וְלֹא לוֹ, וְאִלּוּ הָיָה שָׁם הָיָה נִגְנָב.

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר: מַה זֹּאת. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחִטּוּי יָד הוֹצִיאָנוּ יְֹיָ מִן הַקּוֹרוֹנָה מִבֵּית מְסֻגָּרִים.

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִיטּוֹל אַל תִּפְתַּח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר, הַשְׁאִירוּ בַּחוּץ לְיַד הַדֶּלֶת, אֲנַחְנוּ לֹא פּוֹתְחִים.

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ מִשְׂרַד הַבְּרִיאוּת לַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹאמֶר גְּרוֹטוֹ אֶל כָּל הָעָם, כֹּה אָמַר מֹשֶׁה בַּר סִימַנְטוֹב: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יְשַׁבְתֶּם עִם אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, גַּם בַּגִּינוֹת בַּמִּסְעָדוֹת וּבַמּוֹעֲדוֹנִים, וַתִּתְחַבְּקוּ וַתַּחְגְּגוּ בְלִי חֶשְׁבּוֹן, וַתִּקְּחוּ אֶת אֲבִיכֶם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וַתְּטַיְּלוּ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן; וָאוֹמַר לָכֶם דַּי! תַּמָּה הַחֲגִיגָה, יֵשׁ וִירוּס בַּחוּץ! לֵכוּ הַבַּיְתָה! עַד כָּאן!

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלֹּא נְגִיף קוֹרוֹנָה אֶחָד בִּלְבָד הִשְׁעִיל אוֹתָנוּ לְהַחֲלוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹבְרִים מוֹטַצְיָה עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

♦♦♦

בלחיצה על לינק זה תוכלו לקרוא את המשך האגדה של פסח.

 

ניקוד: עברי בן־קהלת
כתיבה: עברי בן־קהלת ואפרת זיו