ספר אקטואליה, ספר כללי

70 פנים לסיפור. גם לסיפור על שתן

בתחילת השבוע, בעת שיטוט בטוויטר, נתקלתי בסיפור נחמד בפיד של עו"ד שמחה רוטמן. אצטט אותו כפי שהופיע שם (במרוכז ולא מחולק לציוצים כמו בשרשור):

לפני כמה שנים טובות, מצלמת אבטחה צילמה נער המרוקן את שלפוחיתו אל תוך מאגר מים פתוח במדינת אורגון בארה"ב.
האירוע עורר תחושות גועל וקבס בקרב תושבי העיר פורטלנד, שמי השתיה שלה מגיעים מהמאגר הזה, ונרשמה עליה משמעותית בצריכת מים בבקבוקים.
כמובן שגם התקשורת המקומית לא חסכה תיאורים גרפיים, והסרטון ממצלמת האבטחה הפך להיות ויראלי.
כמובן שכמו כל דבר באמריקה, המאגר המדובר היה אדיר מימדים, וכמה נודניקים מיהרו לחשב שהריכוז במים של פרי עמלו של אותו בן תשחורת הוא פחות -3 חלקים לביליון. מה שאומר שגם אם הוא היה שופך למים כמות דומה של רעל מרוכז ניתן היה לשתות את המים והם היו עומדים בכל תקן הידוע לאדם ולאנושות.
זה לא ממש עזר, ובסופו של דבר הורה מושל אורגון לרוקן את המאגר לגמרי, כדי להניח את דעתם של בני העיר.
כשרוקן המאגר נמצאו כמובן בתוך המים שלדי מכוניות חלודים, גוויות מרקיבות של איילי הצפון ועוד מכל טוב הארץ.
אף אחת מ"ההפתעות" שהתגלו בתוך המים כמובן מעולם לא הפריעה לתושבים להיות מבסוטים מאיכות המים המצויינת כל ימות השנה.
רק אותו נער ששלפוחיתו לחצה מעט, הוא שהוביל לשפיכת כמות מים שהייתה מספיקה למדינה אפריקאית לכמה שנים טובות.
הכל בגלל כוחה של המצלמה.

תכף אצטט גם את מסקנתו מהסיפור. אך תחילה אקדים לומר כי במאמר הזה אתייחס בעיקר לדרכי פרשנויות והסקת מסקנות, ולצורך כך אין לי בעיה גם לספר סתם משל או מעשייה פרי דמיוני; אך כיון שהרעיון למאמר זה בא מן הסיפור הנזכר – אני משתמש בו, ולפיכך לא ראיתי צורך לבדוק את פרטי הסיפור המצוטט ולהצליב מקורות, ואני סומך על רוטמן שהכול מדויק.

במסקנתו של רוטמן מסיפור זה הוא מעביר ביקורת על ההוראות החדשות בעניין הנוחתים בנתב"ג בתקופה זו.
בקצרה – אנשים שהגיעו מחו"ל נסעו לבידוד בבתיהם ללא פיקוח של המדינה. התעורר חשש שאולי הנחיות הבידוד לא מקוימות כהוגן, ובאו כתבים ועיתונאים וצילמו באובססיה את העניין, ואז כעסו על ההפקרות והתריעו שזה נראה כאילו נעשה מחדל ש"מייבאים" דרך נתב"ג חשודים כנשׂאים של הנגיף.
כתוצאה מכך החליטה הממשלה כי כל נוחת בארץ יועבר לבידוד במלוניות מפוקחות. (הקישורים שהובאו לאתר "הארץ" הם כדוגמה בלבד וכדי לקשר לכתבות חדשותיות בנושא, ולא כדי לשקף משהו ספציפי מהם).

טוען רוטמן כי כל הבעיה היא שזה לא מצטלם טוב שאין פיקוח ממשלתי עליהם. אך באמת אין תועלת בהחלטה החדשה, שהרי מניינם באוכלוסייה קטן מאוד, ואפשר להניח שהם היו מצייתים להוראות ומתבודדים בביתם כמו שמן הסתם רוב האוכלוסייה עושה. ציטוט דבריו:

ולמה אני מספר לכם את זה?
כי כמות האנשים הנגועים שמגיעה במטוסים דרך נתב"ג הייתה נכנסת בנוחות רבה לתוך בניין אחד בגבעת שמואל או בנתניה, ומבחינה סטטיסטית זו המקבילה של להשתין בכנרת. הרבה יותר פשוט להורות להם על בידוד בית, כמו שעשו לפני המשבר ולהניח שהרוב מצייתים.
אבל זה לא מצטלם טוב…

מגיבים שם דנו בעצם האנלוגיה, כמו האם ניתן להשוות התפשטות של נגיף באוכלוסייה להתפשטות של השתנה בודדת במאגר מים אדיר, מה הסיכון שנגרם מהשבים מחו"ל שהם רק חשודים לעומת הסיכון הנגרם מאלפי החולים המאומתים שנמצאים בארץ, ועוד.

לצורך מאמר זה אניח שהביקורת שלו צודקת: אם כל חוזר מחו"ל נזהר ומתבודד כמו כל חייב בבידוד אחר (לדוגמה – מי שבא במגע בארץ עם חולה מאומת) – החלטת הממשלה מיותרת, כי עלינו להניח שהרוב מצייתים להוראות, ולא משנה אם אלה אנשים שתמיד בארץ או שנחתו בה רק היום.
ולמה אכפת בכלל מההחלטה שמפקחת היכן יבודדו החוזרים מחו"ל? כי יתכן שהמשאבים שיופנו לפיקוח זה – ייגרעו מהמשאבים החשובים שיש להפנות לטיפול בצד אחר של המצב; לדוגמה – זה מפחית כוח אדם או תקציב שאפשר לבצע בו יותר בדיקות בבתי אבות.

כעת אעזוב את נושא הקורונה ואדון ברעיון שבגללו חשבתי לכתוב את המאמר, והוא עצם הפרשנות והסקת המסקנות מהסיפור.
ההסקה של רוטמן היא – לפעמים כולם עושים רעש על מה שלא מצטלם טוב, וההחלטה בעקבות כך רק גורמת לנזק עקיף אחר.
זה בסדר, אבל למעשה בחשיבה פשוטה אפשר להוציא כל מיני פרשנויות ומסקנות מהסיפור הזה.
לפניכם קצת רעיונות:

  1. ניתן ללמוד מהסיפור שלפעמים דווקא מעשה מכוער אחד – לדוגמה נער שמשתין במאגר מי שתייה של עיר שלמה – מציל את כל העיר. הרי יתכן שרעלנים מתפזרים לאיטם במים מחלודת המכוניות ומגוויות האיילים, ולאחר כמה שנים של שתיה ממים כאלה כמות הרעל שמצטברת לאטה בגוף תגרום למחלות (לפחות בקרב חלק מהאוכלוסיה, אנשים עם מחלות רקע, וכדומה).
  2. אפשר להסיק מהסיפור שכל המושג של "תקנים" הוא חרטא שנועדה להניח את דעת הציבור. הנה, היו תקנים, המים עמדו בהם, אך התגלה שיש טינופת לא מעטה בתחתית המאגר.
  3. אפשר ללכת לכיוון הנגדי בעניין התקנים וללמוד מהסיפור על מגבלות האדם. אכן, "תקנים" לעולם לא יבטיחו איכות טהורה ב־100%, כי זה לא בכוח האנושי להגיע לשם; אבל מטרתם היא להגיע לאיכות הגבוהה ביותר שכן ניתן להשיג בכוח אנוש ולהרגיע את הקהל שיש לו על מי לסמוך שדואג לכך, וזו מטרה ראויה ומושׂגת.
  4. לא כל מה שרואים מצולם צריך לפרסם. איך סרטון ממצלמת אבטחה שבו רואים נער משתין יכול לחולל רעש ציבורי? – כנראה עובד כלשהו בחברת האבטחה הדליף אותו. אולי בזדון, אולי בתום לב; אבל למה?!

אלה רק דוגמאות לרעיונות שבקלות ניתן להוציא מהסיפור. ומה מסקנתי מכך? – אם שומעים סיפור שבא ללמד משהו, לא הסיפור בא ללמד, הסיפור הוא סיפור; אלא האדם שמספר את הסיפור הוא זה שממציא מה ללמד מתוך הסיפור.
למספר יש אינטרס (לא בהכרח אגואיסטי) להעביר מסר.
מסר באמצעות סיפור הוא קליט, כי סיפור נחמד לשמוע והוא פותח לבבות יותר מהבעת דעה סתם.
אבל המסר הוא דעה. דעתו של המספר. גם לשומעים יש דעה. אז אפשר לחשוב אם הדעה נכונה. לא חייבים להסכים.

יתרה מכך: דוגמאות 2 ו־3 מלמדות שמאותו סיפור אפשר להסיק מסקנות הפוכות. יכול מי שמתנגד לרעיון התקנים להוכיח מכאן כיצד התקנים הם חרטא, ויכול אדם אחר לטעון שזה חשוב מאוד והסיפור רק מלמד את מגבלות הכוח האנושי בנושא.

ניתן להאריך ולהרחיב עוד ועוד בנושא, אך כמדומני שזו "חפירה" מספקת לפוסט אחד והרעיון ברור.

 

במדרש במדבר רבה (פרשה יג) אמרו חז"ל שיש שבעים פנים לתורה. אם תורה שחלקהּ חוקים ומצוות ניתן לפרש בשבעים פנים – מעשיות וסיפורים על אחת כמה וכמה. צריך רק להפעיל מחשבה עצמאית.

ספר אקטואליה, ספר כללי, ספר מזון

"וְשִׁקַּע אוֹתָנוּ בַּסַּפָּה וְהֶאֱכִילָנוּ כָּל הַזְּמָן" – אגדה של פסח לליל הסגר תש"פ, חלק ב'

חלק א' של המהדורה המיוחדת והמעודכנת של האגדה של פסח כבר יצא לשוק, ועקב המצב ניתן להשיג רק באינטרנט וללא תשלום בלחיצה על הלינק הזה. ברשומה זו יובא החלק הבא.

♦♦♦

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ הָעֲטַלֵּף הַסִּינִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְהָעֲטַלֵּף שָׁלַח נָגִיף לְהַדְבִּיק אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: סִינִי אֹכֵל עֲטַלֵּף, וַיֶּחֱלֶה בְּקוֹרוֹנָה וַיַּדְבִּיק אֶת רֵעָיו, וַיַּעֲלוּ בִּמְתֵי מְעָט לִמְטוֹסֵיהֶם, וַיְפַזְּרוּ אֶת הַנָּגִיף לְכָל גוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם.

וַיֶּחֱלֶה בְּקוֹרוֹנָה וַיַּדְבִּיק אֶת רֵעָיו – אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר.

וַיַּעֲלוּ בִּמְתֵי מְעָט לִמְטוֹסֵיהֶם – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָצְאוּ הַסִּינִים לָעוֹלָם, וְעַתָּה שָׂם יְֹיָ אֱלוֹהֶיךָ אֶת הַנָּגִיף כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.

וַיְפַזְּרוּ אֶת הַנָּגִיף – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ הַסִּינִים מַדְבִּיקִים שָׁם.

לְכָל גוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגֹּף אֶת הַפַּרְסִים וְאֶת הָאִיטַלְקִים וְאֶת הַסְּפָרַדִּים וְאֶת אַרְצוֹת הַבְּרִית שֶׁל אֲמֶרִיקָה.

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַשָּׂרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיְבַטְּלוּ מֵעָלֵינוּ עֲבֹדָה וְתַעֲסוּקָה.

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַשָּׂרִים – אֵלּוּ שָׂרֵי מֶמְשֶׁלֶת הַמַּעֲבָר.

וַיְעַנּוּנוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו תַּקָּנוֹת לִשְׁעַת חֵירוּם לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם.

וַיְבַטְּלוּ מֵעָלֵינוּ עֲבֹדָה וְתַעֲסוּקָה – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיוֹצִיאוּ הַמַּעֲסִיקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְחַלַ"ת.

וַנִּצְעַק אֶל יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ וְאֶת בִּדּוּדֵנוּ.

וַנִּצְעַק אֶל יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמֻתוּ חוֹלִים מִן הַקּוֹרוֹנָה, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הַנָּגִיף וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הַנָּגִיף.

וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ – זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הַדְּרָכִים שׁוֹמֵמוֹת.

וְאֶת עֲמָלֵנוּ – אֵלּוּ הַבָּנִים, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד עוֹשֶׂה רַעַשׁ בַּבַּיִת לְלֹא הֶפְסֵק.

וְאֶת לַחֲצֵנוּ – אֵלּוּ הָעוֹבְדִים מִן הַבַּיִת, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר הַמַּעֲסִיקִים לֹחֲצִים אֹתָם.

וְאֶת בִּדּוּדֵנוּ – כְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר: בּוֹדֵדָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּתְבַּטְּלִי וַתִּשְׁתַּעַמְמִי וַתָּבֹאִי בַּרְשָׁתוֹת הַחֶבְרָתִיּוֹת, שִׁיעוּלִים נָכֹנּוּ וְחֻמֵּךְ קוֹדֵחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּפֵייסְבּוּקֵךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּוַואצַאפֵּךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּטֶלֶגְרַמֵּךְ חֲיִי.

וַיּוֹצִאוּנוּ הָרוֹפְאִים מִן הַמַּגֵּפָה, בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.

וַיּוֹצִאוּנוּ הָרוֹפְאִים מִן הַמַּגֵּפָה – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי בָּאבָּא, וְלֹא עַל יְדֵי מָשִׁיחַ, אֶלָּא הָרוֹפְאִים בִּכְבוֹדָם וּבְעַצְמָם.

בְּיָד חֲזָקָה – זוֹ מְכוֹנַת הַהַנְשָׁמָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה יַד הַמְּכוֹנָה הוֹיָה בְּאַפְּךָ אֲשֶׁר בַּפַּרְצוּף, בַּפֶּה, בַּשְּׂפָתַיִים, בַּחֵךְ וּבַגָּרוֹן, הַנְשָׁמָה כְּבֵדָה מְאֹד.

וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה – זֶה הַמָּטוֹשׁ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וּמְטוֹשׁוֹ שָׁלוּף בְּיָדוֹ נָטוּי עַל הַנִּבְדָּק.

וּבְמֹרָא גָּדֹל – אֵלּוּ תַּקָּנוֹת הַחֵירוּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹ הֲנִסָּה בֶנְאָדָם לָצֵאת לְטַיֵּל מִחוּץ לְמֵאָה מֶטְרִים, וַיָּבֹא שׁוֹטֵר וַיִּקְנְסֵהוּ וַיִּשְׁלְחֵהוּ הַבַּיְתָה בְּמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ לָכֶם שׁוֹטְרֵיכֶם לְעֵינֵי הַטֶּלֶוִיזְיָה.

וּבְאֹתוֹת – זֶה נְיַר הַטּוֹאֲלֶט, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת נְיַר הַטּוֹאֲלֶט הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ, אֲשֶׁר תְּנַגֵּב בּוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא.

וּבְמֹפְתִים – אֵלּוּ הַבֵּיצִים, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי בֵּיצִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן.

דָבָר אַחֵר: בְּיָד חֲזָקָה – שְׁתַּיִם, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה – שְׁתַּיִם, וּבְמֹרָא גָּדֹל – שְׁתַּיִם, וּבְאֹתוֹת – שְׁתַּיִם, וּבְמֹפְתִים – שְׁתַּיִם; אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיאָה הַקּוֹרוֹנָה עַל הַיִּשְׂרְאֵלִים בְּיִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ הֵן:
חוֹם
שִׁיעוּל
קְשָׁיֵי נְשִׁימָה
עִטּוּשׁ
אַבְטָלָה
בִּדּוּד
סֶגֶר
אֵין גַּן וּבֵית סֵפֶר
אִבּוּד חוּשׁ הָרֵיחַ
מַכַּת מַסֵּכוֹת

רַבִּי בַּר סִימַן־טוֹב הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִימָנִים: אַ"ח, בַּאסַ"א מֶשֶׁ"ק.

רַבִּי יַעֲקֹב הַלִּיצְמָנִי אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַיִּשְׂרְאֵלִים בְּיִשְׂרָאֵל עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם בִּסְפִינַת הַקּוֹרוֹנָה לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת? בְּיִשְׂרָאֵל מָה הוּא אוֹמֵר – וַיֹּאמְרוּ כִּתְבֵי הַחַרְטֻמִּים אֶל מִיוּן: אֶצְבַּע הָרוֹפֵא הִוא; וְעַל הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר – וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת סְפִינַת הַתַּעֲנֻגּוֹת הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַיַּפָּנִי בְּיַפָּן, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת הַקּוֹרוֹנָה, וַיַּאֲמִינוּ בַּמַּסֵּכוֹת וּבָאַלְכּוֹגֶ'ל. כַּמָּה לָקוּ בְאֶצְבַּע? עֶשֶׂר מַכּוֹת; אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּיִשְׂרָאֵל לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת, וּבִסְפִינַת הַקּוֹרוֹנָה לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת.

רַבִּי בַּרַבַּשׁ אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיאָה הַקּוֹרוֹנָה עַל הַיִּשְׂרְאֵלִים בְּיִשְׂרָאֵל הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח־בָּם חֲרוֹן גְּרוֹנוֹ, רֶסֶס פִּיו וָזַעַם וְאַבְטָלָה, מִשְׁלַחַת מְפֵרֵי בִּדּוּד רָעִים; רֶסֶס פִּיו – אַחַת, וָזַעַם – שְׁתַּיִם, וְאַבְטָלָה – שָׁלֹשׁ, מִשְׁלַחַת מְפֵרֵי בִּדּוּד רָעִים – אַרְבַּע. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּיִשְׂרָאֵל לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת, וּבִסְפִינַת הַקּוֹרוֹנָה לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת.

רַבִּי גְרוֹטוֹ אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיאָה הַקּוֹרוֹנָה עַל הַיִּשְׂרְאֵלִים בְּיִשְׂרָאֵל הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח־בָּם חֲרוֹן גְּרוֹנוֹ, רֶסֶס פִּיו וָזַעַם וְאַבְטָלָה, מִשְׁלַחַת מְפֵרֵי בִּדּוּד רָעִים; חֲרוֹן גְּרוֹנוֹ – אַחַת, רֶסֶס פִּיו – שְׁתַּיִם, וָזַעַם – שָׁלֹשׁ, וְאַבְטָלָה – אַרְבַּע, מִשְׁלַחַת מְפֵרֵי בִּדּוּד רָעִים – חָמֵשׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּיִשְׂרָאֵל לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וּבִסְפִינַת הַקּוֹרוֹנָה לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת.

כַּמָּה מוֹרָדוֹת טוֹבוֹת לַמַּדְחוֹם עָלֵינוּ!

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ לְחַלַ"ת וְלֹא עָשָׂה בָנוּ שִׁיעוּל
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ עָשָׂה בָנוּ שִׁיעוּל וְלֹא עָשָׂה קְשָׁיֵי נְשִׁימָה
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ עָשָׂה קְשָׁיֵי נְשִׁימָה וְלֹא לָקַח לָנוּ פַּרְנָסָה
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ לָקַח לָנוּ פַּרְנָסָה וְלֹא נָתַן לָנוּ פִּיצוּיִים
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ נָתַן לָנוּ פִּיצוּיִים וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת חוּשׁ הַטַּעַם
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת חוּשׁ הַטַּעַם וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְּהַנְשָׁמָה
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְּהַנְשָׁמָה וְלֹא שִׁקַּע אוֹתָנוּ בְּתַרְדֶּמֶת
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ שִׁקַּע אוֹתָנוּ בְּתַרְדֶּמֶת וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּבֵּיצִים
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּבֵּיצִים ולֹא הֶאֱכִילָנוּ בִּתְרוּפוֹת
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ הֶאֱכִילָנוּ בִּתְרוּפוֹת וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַמַּסֵּכָה
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַמַּסֵּכָה וְלֹא קֵרְבָנוּ לְפַרְצוּפֵינוּ
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ קֵרְבָנוּ לְפַרְצוּפֵינוּ וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַבִּדּוּד
דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַבִּדּוּד וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לַחֲגִיגוֹת בַּמִּרְפָּסוֹת
דַּיֵינוּ.
אִלּוּ הִכְנִיסָנוּ לַחֲגִיגוֹת בַּמִּרְפָּסוֹת וְלֹא בָנָה לָנוּ בֵּית חוֹלִים יִיעוּדִי
דַּיֵּינוּ.

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, טוֹבָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַסֶּגֶר עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִן הָעֲבוֹדָה, וְעָשָׂה זְמַן אֵיכוּת עִם הַיְלָדִים, וְעָשָׂה גַּם מִשְׁלוֹחִים, וְהָרַג אֶת זִיהוּם הָאֲוִיר, וְנָתַן לָנוּ אִיחוּד שֶׁל 'זֶהוּ זֶה', וְקָרָא לָנוּ "פַּזְּרוּ הִתְקַהֲלוּת כַּנְסוּ הַבַּיְתָה!", וְהֶעֱבִירָנוּ בַּסּוּפֶּר אֶחָד אֶחָד, וְשִׁקַּע אוֹתָנוּ בַּסַּפָּה, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בְּהַזְמָנַת מָזוֹן לְאַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ כָּל הַזְּמָן, וְנָתַן לָנוּ כָּל יוֹם שַׁבָּת, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַמָּסָכִים, וְנָתַן לָנוּ לְהַכִּיר אֶת הַשְּׁכֵנִים, וְהִכְנִיסָנוּ לְבַד לַמַּעֲלִית, וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּרִיחָה לְהִתְבּוֹדֵד בּוֹ מִכָּל טַפֵּנוּ.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּקּוֹרוֹנָה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: טֶבַע, אַבְטָלָה, וּמָטוֹשׁ.

פותחין החלון ונושמין אוויר הטבע הצח מירידת זיהום האויר, ואומרים:

טֶבַע שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ רוֹאִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, עַל שׁוּם מָה נֶעְלַם – עַל שׁוּם שֶׁהִתְרַבּוּ בְּנֵי הָאָדָם וְכָבְשׁוּ כָּל הַמֶּרְחָב. וַתָּבֹא הַקּוֹרוֹנָה, וַיִּסְתַּגְּרוּ כֻּלָּם בַּבָּתִּים, וַיָּשָׁב הַטֶּבַע לִמְקוֹמוֹ.

אוכלין ת'לב על המשבר הכלכלי, ואומרים:

אַבְטָלָה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל בִּטּוּחַ לְאוּמִּי לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנָּגֹלּוּ עֲלֵיהֶם מִלְיוֹנֵי בַּקָּשׁוֹת אַבְטָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַתַּשְׁלֻמִּים אֲשֶׁר דָרְשׁוּ מֵהֶם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִלְיוֹנִים לְחַלַ"ת וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם לְעַצְמָאִים לֹא הָיָה לָהֶם.

אוחזין בקיסם אוזניים [ויש המנקים איתו האוזן על יד השולחן; אך זהו מנהג נלוז, שאין מנקים האוזניים ליד שולחן המזון, וקל וחומר אם יש אנשים לידו], ואומרים:

מָטוֹשׁ זֶה שֶׁאָנוּ אוֹחֲזִים עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁבָּדְקוּ הַרוֹפְאִים אוֹתָנוּ בִּמְטוֹשִׁים.

בְּכָל זוּם וָזוּם חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּזּוּם הַהוּא לֵאמֹר, אֵיזֶה רֶקַע מַרְשִׁים שֶׁל יְצִיאַת מִצְרַיִם שַׂמְתָּ לְךָ! נִרְאָה מַמָּשׁ אֲמִתִּי, יַא רַבָּנָן!

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ: הוֹצִיאָנוּ מֵחוֹלִי לִבְרִיאוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּבַבִּדּוּד יֵשׁ עֶרֶב טוֹב, וְנֹאמַר לְפָנָיו אַגָּדָה חֲדָשָׁה: הַלְלוּיָהּ.

ומברכים – בָּרוּךְ אַתָּה יְֹיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, ושותים הכוס השני בהסבה לצד שמאל.

 


ניקוד: עברי בן־קהלת
כתיבה: עברי בן־קהלת ואפרת זיו

ספר אקטואליה, ספר כללי, ספר מזון

"בָּרוּךְ הָאַלְכּוֹגֶ'ל בָּרוּךְ הוּא" – אגדה של פסח לליל הסגר תש"פ, חלק א'

בעוד מספר ימים נחגוג בפעם הראשונה בהיסטוריה את ליל הסגר. כן כן, לאחר אלפי שנים העולם הזדעזע, התחוללה תזוזת לוחות טקטוניים באותיות שמרכיבות את שמות החגים, וככה אחת מאותיות ליל הסדר נפלה והלילה מתייצב על האות הקודמת בסדר האלפבית.

"קורונה", כי הפסקה הקודמת הייתה ארוכה מדי.

כשהלוח הטקטוני עליו מיוסד הערב זז ממקומו – אזי גם כל אדמתו רועדת. המילים בהגדה של פסח התערבבו קצת וקיבלו נוסח חדש והנה הוא לפניכם.

♦♦♦

כמיטב המסורת ללילה זה יש סימנים מחורזים. הנה סימני ליל הסגר:
זוּם נִשְׁתַּתְּפָה, יָדַיִים נִשְׁטְפָה, קַדֵּשׁ יָחְצָה, כַּרְפַּס בֵּיצָה, מַגִּיד רָחְצָה, מוֹצִיא מַצָּה, מָרוֹר כּוֹרֵךְ, שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ, צָפוּן בָּרֵךְ, הַלֵּל נִרְצָה.

זוּם נִשְׁתַּתְּפָה

ראשית הערב פותחין במפגש משפחתי או חברתי בזום (Zoom), היישומון למפגשים מרובי משתתפים פנים אל פנים דרך האינטערנעט, שבעת זו נתאהד (ובלע"ז נהיה פופולרי) בגלל המצב. קהילות רבות אינן מקיימות בו כל הסגר עקב חוסר נוחות, אך מתחילין הערב במפגש זה זכר ליציאת הבית שנעשתה בשנים קודמות ובה כולם נפגשו באמת.
מנהג זה אינו חובה. כמו כן מקצת קהילות ובעיקר אורתודוכסיות שבהן מחמירין על השימוש בו בשבת ויום טוב, ולפיכך נפגשין בזום מערב חג או שאינן נפגשין כלל.

יָדַיִים נִשְׁטְפָה

סימן "ורחץ" שהיה נהוג אחרי הקידוש מוקפץ ללפניו, עקב חוקי ההיגיינה והניקיון שהוחמרו מאוד בזמן הזה, ולפיהם כל מפגש עם אנשים שמחוץ לבית מצריך רחיצה ושטיפה יסודית במים וסבון, ואפילו נפגש עם האנשים שבחוץ רק דרך הזום.

כל שטיפה ורחיצה חייבת להיעשות כדי שיעור מחצית הדקה לפחות שהוא ל' שניות, ולהלן ייקרא "שיעור רחיצה".

קַדֵּשׁ

מוזגים כוס ראשונה, ומקדשים:

סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי – בָּרוּךְ אַתָּה יְֹיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה יְֹיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם, וּסְגָרָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְהִשְׁבִּיתָנוּ בְּמִצְווֹתָיו; וַתִּתֶּן לָנוּ יְֹיָ אֱלֹהֵינוּ בְּחֶמְלָה, מוֹעֲדִים לִבְרִיאוּת, חַגִּים וּזְמַנִּים לְבִדּוּד, אֶת יְמֵי חַג הַקּוֹרוֹנָה הַזֶּה זְמַן הִסְתַּגְרוּתֵנוּ מִקְרָא קוֹדֶשׁ, זֵכֶר לְמַסֵּכַת אַפַּיִים. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ בוֹדַדְתָּ מִכָּל הָעַמִּים, וּמִנְּגִיפֵי קוֹרוֹנָתְךָ בְּסֶגֶר וּבְעוֹצֶר הִרְחַקְתָּנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה יְֹיָ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.

בָּרוּךְ אַתָּה יְֹיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְהִשְׁאִירָנוּ וְהִבְרִיאָנוּ לַזְּמַן הַזֶה.

שותים הכוס בהסבה לצד שמאל.

יָחְצָה

אחד הכללים הכי חשובים הוא שיהיה חרוז בסימנים של הערב. לפיכך מקדימין את חציית המצה ועושין לפני הכרפס.

לוקחין מצה וחוצין לשניים, ומחביאין מפני הילדים המשועממים בסגר.
מקפידין השנה מאוד להחביא טוב טוב, כי בגלל חוסר הוודאות הכלכלי אף אחד לא רוצה לבזבז כסף על מתנה לעולל/ית שמוצא/ת, בפרט שזה נופל על ההורים ולא על סבא וסבתא.

כַּרְפַּס

שם כללי לכל מיני המזון שאוכלים בהתחלה כדי לא להיות רעבים במהלך קריאת ההגדה.

בֵּיצָה

חושף את הביצה האחרונה שהצליח להשיג בערב החג ומכריז בקול רם:

הָא בֵּיעָא יְחִידְתָא דַּאֲכַלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְבִידּוּדָא. כָּל דִּמְקַנֵּא יֵיכוֹל יַת לִבָּא, כָּל דְּטִבְעוֹנָאִי יֵיכוֹל תַּחְלִיפָא. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּבֵיתָא דְסָבֵי. הָשַׁתָּא עֲצוּרֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

אוכלים הביצה בהסבה לצד שמאל, או שומרים בכספת המקרר עד להכנת ה"מצבריי".

מַגִּיד

מוזגים כוס שני.
יש נוהגים לפתוח כאן המסכים ולהתחבר בזום ודומיו עד לסיום "מה נשתנה" לפי שאומר בו שכולנו מסוכין (מלשון מסך).

מַה נִּשְּׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת —
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין בַּבַּיִת וּבֵין בַּחוּץ, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ בַּבָּתִּים.
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ שׁוֹתִין שְׁאָר אַלְכּוֹהוֹל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ אַלְכּוֹגֶ'ל.

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ צוֹפִין בַּזּוּם אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים.
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין בַּחֲבֵרִין וּבֵין מְסֻכִין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻכִין.

עֲבָדִים הָיִינוּ לַנָּגִיף בְּיִשְׂרָאֵל, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְֹיָ אַלְכּוֹגֶ'לֵנוּ מִשָּׁם בְּיָד עִם כְּפָפָה וּבִזְרוֹעַ חֲטוּיָה.
וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הָאַלְכּוֹגֶ'ל בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִן הַסֶּגֶר, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשׁוּעֲבָדִים הָיִינוּ לַבִּדּוּד בְּיִשְׂרָאֵל.

וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָּנוּ צְעִירִים, כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים לְהִתְמַגֵּן בִּכְפָפוֹת וּבְמַסֵּכוֹת, מִצְוָה עָלֵינוּ לְהִסְתַּגֵּר בַּבַּיִת. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהִסְתַּגֵּר וְאֵינוֹ יוֹצֵא הַחוּצָה – הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻגָּרִין בִּבְנֵי בְּרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בְּמַגֵּפַת הַקּוֹרוֹנָה כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁעָלוּ בַּזּוּם תַּלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת עִדְכּוּנֵי הַמַּצָּב בַּטֶּלֶגְרַם.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה אוּכְלוּסִיָּה בְּסִיכּוּן, וְלֹא זָכִיתִי בְּמַגֵּפָה כָּזֹאת שֶׁלֹּא תִּתֵּן לִי לִישׁוֹן בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵהַבַּיִת בְּמַסֵּכָה וּכְפָפוֹת כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: יְמֵי חַיֶּיךָ – הַיָּמִים; כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ – הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ – הָעוֹלָם הַזֶּה מְשֻׁגָּע; כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ – לְהָבִיא לִימוֹת הַפְסָקַת זִיהוּם הָאֲוִיר.

בָּרוּךְ הָאַלְכּוֹגֶ'ל בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן מָטוֹשׁ לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בָּרוּךְ הוּא:

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה קוֹרוֹנָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִיטּוֹל.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר: מַה הַסִּיבוּבִים בַּיָּם, בַּפַּארְק וּבָרְחוֹב נֶגֶד הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה מִשְׂרַד הַבְּרִיאוּת אֶתְכֶם? אַף אַתָּה אֱמָר־לוֹ כְּהִלְכוֹת הַקּוֹרוֹנָה: אֵין יוֹצְאִין גַּם לֹא בַפֶּסַח.

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. לָכֶם וְלֹא לֹו, וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ יוֹתֵר מִמֵּאָה מֶטֶר מִן הַכְּלָל, כָּפַר בָּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הִתְפַּקֵּד בְּלִשְׁכַּת הָעֲבוֹדָה; בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה בִּיטּוּחַ לְאוּמִּי לִי בַּקּוֹרוֹנָה: לִי וְלֹא לוֹ, וְאִלּוּ הָיָה שָׁם הָיָה נִגְנָב.

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר: מַה זֹּאת. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחִטּוּי יָד הוֹצִיאָנוּ יְֹיָ מִן הַקּוֹרוֹנָה מִבֵּית מְסֻגָּרִים.

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִיטּוֹל אַל תִּפְתַּח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר, הַשְׁאִירוּ בַּחוּץ לְיַד הַדֶּלֶת, אֲנַחְנוּ לֹא פּוֹתְחִים.

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ מִשְׂרַד הַבְּרִיאוּת לַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹאמֶר גְּרוֹטוֹ אֶל כָּל הָעָם, כֹּה אָמַר מֹשֶׁה בַּר סִימַנְטוֹב: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יְשַׁבְתֶּם עִם אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, גַּם בַּגִּינוֹת בַּמִּסְעָדוֹת וּבַמּוֹעֲדוֹנִים, וַתִּתְחַבְּקוּ וַתַּחְגְּגוּ בְלִי חֶשְׁבּוֹן, וַתִּקְּחוּ אֶת אֲבִיכֶם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וַתְּטַיְּלוּ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן; וָאוֹמַר לָכֶם דַּי! תַּמָּה הַחֲגִיגָה, יֵשׁ וִירוּס בַּחוּץ! לֵכוּ הַבַּיְתָה! עַד כָּאן!

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלֹּא נְגִיף קוֹרוֹנָה אֶחָד בִּלְבָד הִשְׁעִיל אוֹתָנוּ לְהַחֲלוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹבְרִים מוֹטַצְיָה עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

♦♦♦

בלחיצה על לינק זה תוכלו לקרוא את המשך האגדה של פסח.

 

ניקוד: עברי בן־קהלת
כתיבה: עברי בן־קהלת ואפרת זיו

ספר אקטואליה, ספר כללי, ספר צפייה

הריאליטי של השמרנות

איך התכנית "חתונה ממבט ראשון" שבאה כביכול עם קונספט חדשני לזוגיות – "תיפגשו בפעם הראשונה מתחת לחופה", שומרת אמונים ואדיקות לשמרנות ולמסורת במבנה הזוגי ובעריכת טקס החופה

 

אחרי תקופה שלא כתבתי כאן חזרתי ובאמתחתי הרהורים על אחת התכניות הנצפות כעת בטלוויזיה בארץ, ולא, אלה אינן תכניות החדשות על הקורונה, אלא העונה השלישית של "חתונה ממבט ראשון" המשודרת בערוץ 12 (קשת).

את הטיוטה לפוסט זה כתבתי בקצרה מיד לאחר שידור שני הפרקים הראשונים לפני כ־3 שבועות. אם היה לי ספק שמא הרעיון הזה ייפסל כשאראה את הפרקים הבאים, בא הפרומו לפרק שישודר הערב (בתקווה רבה) והראה כי החופה האחרונה לעונה זו תיראה בדיוק כפי שחשבתי.

 

אז מה היה לנו בינתיים? העונה החדשה נפתחת עם זוג שאמור להיות מן היותר מסקרנים בעונה: דובי ואריק, שניהם גרושים אשר בשנות ה־50 המאוחרות לחייהם נישאים ממבט ראשון לפרק ב'.

תכנית טלוויזיה שצברה פופולריות טובה בעונותיה הקודמות, אך הגיוני הוא שתפתח עונה חדשה לא רק בסצינה מעניינת כשלעצמה, אלא גם בסצינה שמביעה את החידושים שבעונה זו. הרי בהפקת התכנית חפצים למשוך כמה שיותר צופים, בין אם בגירוי אוהדי התכנית מעונותיה הקודמות ולהראות שבעונה הנוכחית זה לא רק עוד 6 זוגות שעושים מסלול זהה לזה שעשו הזוגות בעונות הקודמות, אלא יש משהו מיוחד שטרם היה; ובין אם זה לתת משהו מרתק עבור קהל חדש כדי שירצה לצפות בפרק הראשון, בתקוה שיתאהב וירצה לצפות גם בשאר העונה.

הזוג שעונה על הדרישה הזו הם אריק ודובי. מה מיוחד בהם? – כאמור: גילם המאוחר, הסטטוס המשפחתי עמו הגיעו לתכנית – גרושים שמחפשים אהבה לפרק ב', הם מזמינים לחתונה את ילדיהם הבוגרים (ולא את הוריהם כשאר הזוגות), וזהו. יתר הפרמטרים יהיו גם בזוגות האחרים: אם תהיה משיכה, על מה יהיו הדרמות (בינינו, ברור שיהיו, זו לא שאלה של 'אם'), מה קורות החיים של כל אחד ואחת בתחום הקריירה והמשפחה הביולוגית, וכו'.

תיאורטית, יש אופציות נוספות חדשניות לתכנית כזו. לדוגמה: זוג חד־מיני, גייז או לסביות.

האם בכלל הציעו לאנשים/נשים כאלה להצטרף לתכנית? אין לי מידע מאומת שלא, אבל סביר שאם בהפקה פנו לאוכלוסייה כזו – היה ניתן לעשות חצי פרק (שגם ככה נמרח תמיד בפרק פתיחת עונה) על ימי המיונים שלהם לתכנית, ואז איזו סצינה שבה דני פרידלנדר מכריז ברי"ש המתגלגלת שלו שלחבר'ה האלה "לצערּרינו לא נמצאו התאמות". זה יכול להיות מספיק מעניין ומותח לפרומו ובפרט לפרק פתיחה, כדי שאנשים יצפו בתכנית עד לרגע בו עוברים להציג זוג הטרוסקסואל [1] מעניין דיו כדי שיהיה שווה להישאר ולצפות בהמשך העונה.

אבל, נראה שהתכנית הזו חרתה על דגלה להציג את השמרנות במוסד הזוגי.

זה לא מתבטא רק בכך שכל הזוגות בתכנית הם הטרוסקסואלים. זה לא מתבטא רק בעצם העובדה שמקדשים את מיסוד הזוגיות בטקס חתונה. זה מתבטא גם בפרטים הקטנים שבהם הטקס הזה נערך; אמנם לא טקס דתי במאה אחוז, אבל עדיין כדת שמרנות וישראל.

נתחיל בפן הפטריארכלי שבו תמיד הגבר נכנס לחופה ראשון. האישה תמיד מצטרפת לגבר הממתין שם. נמשיך עם מסדר החופות הנחמד, שכנראה קיבל חוזה קבוע לכל העונות של התכנית, הוא אמנם לא מקפיד על חופה יהודית לכל פרטיה ודקדוקיה, אך הוא מקפיד מאוד לשמר פרמטרים חזותיים שקיימים בטקס המסורתי.

נכון, את הברכות הנהוגות בחופה יהודית קלסית איננו מברך והוא גם לא מזמין אחרים לברכם, אבל הוא כן פותח את הטקס בברכה שלו על גביע היין ממנו הוא מושיט לחתן ולכלה ללגום כמיטב המסורת.

אלמנט טקסי חשוב לשמר הוא שבירת הכוס בסיום החופה, החלק בו החתן (כמובן, ולא הכלה) ידרוך ברגלו על כוס עטופה וירוצץ אותה. החלק הטקסי החיצוני הזה כה חשוב שצריך לקיימו גם במחיר עקירת כל התוכן המהותי שלו. לא מאמינים? צפו בסרטון המצורף:

WhatsApp Video 2020-03-15 at 20.31.03(1)

בגיף הזה, מופיעות שש שניות מתוך החופה של הזוג השלישי בעונה זו – נעם ורוני. בְּרקע הזוג והכוס העתידה להישבר תכף, עורך החופה שואל אותם מה שבירת הכוס מסמלת לכל אחד מהם. זה למעשה לא רק חסר הקשר למטרה המקורית של שבירת הכוס, אלא אף מנוגד לה. רגע לאחר תשובות הזוג לשאלה, הם גם מדקלמים את המטרה המקורית ללא כל מחשבה על המלים (המצוטטות מתהלים פרק קל"ז): "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי; תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי".

הרעיון המובע בפסוק הוא לזכור את חורבן בית המקדש וירושלים בעת אירוע שמחה כמו חופה, ולכך קבעה ההלכה היהודית כי בזמן כזה ישברו כוס כדי לזכור את החורבן. כלומר, בדיוק הפוך ממה שאומר הבנאדם לזוג "הכוס הזו מסמלת את מה שאתם שוברים הערב ומשאירים מאחור"; זה לא נשאר מאחור ונשכח, זה כדי להנציח ולזכור מאורע עצוב בתולדות העם.

אפשר להמשיך עוד ולהתייחס ל"נדרים", החלק בו עורך החופה מבקש מבני הזוג שזה עתה נפגשו להבטיח אמונים למחוייבותם זה לזו וזו לזה ולתת צ'אנס לתהליך. זה דווקא לא משמר מסורת יהודית כלשהי, אלא מרפרר לנדרי הנישואין בנצרות, החלק בחופה בו החתן והכלה נודרים זה לזו כי יחיו עם הצד האחר כמו שהוא בכל מצב.

אז זו אמנם לא שמרנות יהודית אלא נוצרית, אבל זו עדיין שמרנות. אולי בכלל שמרנות החופה ההוליוודית, הרצון להפיק סרט ישראלי שייראה כמו סרט בינלאומי גדול שיש בו חופה, שאז בד"כ מתקיים טקס נוצרי.

רק פרט אחד מרכזי בולט בהיעדרותו: ענידת הטבעות. זה נדחק ללילה המאוחר, לזמן בו הזוג חוזר למלון ומוצא אותן בסוויטה לצד כרטיסי הטיסה ל"ירח" הדבש.

לסיכום, אישית מאוד אשמח אם בעונה הבאה של ריאליטי הזוגיות הזה יפרצו קצת את גבולות השמרנות.
אפשר ללכת רחוק ולנסות ליצור זוג מקהילת הלהט"ב.
אפשר גם לשנות אלמנטים במתכונת הקיימת: הכלה נכנסת ראשונה לחופה וממתינה לחתן; שניהם נכנסים משני צדדים במקביל; אולי רַבָּה שתסדר את הטקס.

בכלל, כמו שמעצבת האירוע מבחינה ויזואלית מתייעצת עם הזוג אם יש קישוטים או אלמנטים כלשהם שחשובים להם בנראוּת החתונה, וזה מגיע לרמת ה"חשוב לי שכולם ילבשו לבן בחופה" (בפרק שישודר הערב) – כך עורך החופה יכול להתייעץ איתם על עריכת הטקס, אם יש משהו חשוב שירצו שיהיה בו, אולי הם מוותרים על שבירת הכוס.

———

[1] "סטרייט". אבל אני מעדיף להשתמש במונח עם השם הארוך מסיבה שראוי לכתוב עליה פוסט בנפרד.

ספר כללי, ספר מסעות

רשמי שייט בנהר התיירים הגדול, או בשם המקוצר "ביקור ברומא"

רומא - מבט אל העיר מן הוותיקן
רומא (מבט אל העיר מחלון בוותיקן)

נהר ידוע ומפורסם עובר ברומא, מסלולו עתיק מדורי דורות. נהר זה כמובן הוא נהר הטיבר. מלבדו יש נהר נוסף, שוצף ורוגש, רוחש וזורם במסלול כמעט קבוע, אך לא כולם מבחינים בו ככזה. נהר זה הוא נהר התיירים.

20190921_102627
נהר הטיבר. מבט מגשר סנטאנג'לו מערבה

יצאנו (בת זוגי ואני) לפוש מספר ימים בעיר הזו. בבוקר הראשון שמנו פעמינו אל פיאצה נאבונה (Piazza Navona), כיכר עתיקה ומפורסמת במרכז העיר, שגם היתה סמוכה מאוד לאכסניה אשר בחרנו לְמלון.

כמו לא מעט כיכרות רומאיות, יש בה מזרקות. וכמו בלא מעט מקומות מפורסמים ברומא, ניתן להבחין כי כמות גדולה מהמשוטטים בכיכר הם תיירים. פרצופיהם שונים, מבטאיהם שונים, אך סימן אחד מאחד את כולם: תמונות. מי במצלמה מקצועית ומי בטלפון החכם. מי מחזיקו ביד ומי במוט. המקומיים מהעומדים בכיכר ואינם רק עוברים בה בדרכם מאי פה לאי שם, בדרך כלל הם אלה שפרנסתם מן התיירים: עובדי המסעדות למיניהן או חנויות אחרות שמיועדות בעיקר לאורחים.

אחר הצהריים הלכנו לפונטנה די טרווי (Fontana di Trevi). המזרקה הגדולה שבנויה (בצורתה הנוכחית) יותר מ־250 שנה, ובמרכזה מתנוסס פסלו של נפטון, אֵל הים הרומי, מנקזת אליה כמות רבה מנהר התיירים. כשרואים אותם גודשים בהמוניהם את כל השטח סביב המזרקה – דבר ראשון קיבלנו פרופורציה: השטח שם קטן מפיאצה נבונה אך מלא כפליים בתיירים. דבר שני ברחנו משם, המנהג שלנו הוא לטייל ברוגע ולא להזיע בתוככי להקת תיירים צפופה. וכן, זה גובר על מנהג השלכת המטבע למזרקה.

בזמן שהתרחקנו הבנתי מדוע יש כל כך הרבה רוכלים שמוכרים מוטות לאחיזת הטלפון ברומא ובפרט באזור הזה. כל תייר שרוצה באמת לצלם את המזרקה צריך לשים את המצלמה על נס[1]. לא שזה פותר לגמרי: סביר להניח שישתרבבו לתמונה מוטות של אחרים. יש לזה עוד מטרה, וכנראה זה משתלב עם מטרת רוכלי הבדים הצבעוניים, אך ההבנה הזו הגיעה אליי רק למחרת.

הלמחרת בא. הפעם יצאנו אל גדתו השניה של נהר הטיבר, כדי להגיע ליובל נהר התיירים הרחב והזורם ביותר. יובל זה הוא אחד המקומות המפורסמים והמתויירים בעולם: הוותיקן. לזה כבר נערכנו מראש שיהיה גדוש בהמוני בני אנוש, ורכשנו כרטיסים מבעוד מועד באינטרנט כדי ללכת בשביל הימני ולהיכנס מיד. מה יהיה בפנים? בינתיים מקווים לטוב.

20190921_111844
התיירים נוהרים לוותיקן (Piazza San Pietro-כיכר פטרוס הקדוש, רומא)

נכנסנו בכל הדלתות הדרושות כדי להגיע לגרם המדרגות העגלגל העולה מעלה. יש בו כמה וכמה סיבובים עד שהוא מסתיים, ובכל סיבוב יש בו מיצגים קטנים של כלי שיט ומלחמה מתקופות עתיקות. המוזר הוא שהנהר פשוט זורם מעלה, בכל אופן לנהר אנושי יש תכונות שונות מנהר מֵימִי, ובני האנוש פשוט עולים ועולים, מתבוננים על המיצגים בחטף אם בכלל, ומתקדמים כאילו ממהרים לאנשהו.

למעלה בת זוגי החליטה שזה לא בשבילה כל הגודש האנושי הזה. לאור רצוני לצפות במרכז בן האלוהים הזה שזימנני אביו לפתחו, הוסכם בהחלטה משותפת שהיא תנוח שם באחד הספסלים מאחור באולם ולא תצעד עמי בין ההמון, ואני אשתדל לא להתעכב סתם.

החלק הראשון היה Cortile della Pigna (חצר האיצטרובל) שהוא היה הכי מאוורר ומרווח בסיור הזה. זו חצר פתוחה, שהיא חלק מחצר בלוודרה, שבמרכזה יש פֶּסֶל של כדור בתוך כדור שנוצר לפני כ־30 שנה על ידי הפַּסָּל האיטלקי ארנלדו פומודורו. הכדורים שנטען כי הם מייצגים את הנצרות בתוך כדור הארץ, מסתובבים לאט בקצב קבוע אך לא אחיד. כיון שהשמש שם קפחה על הראש (גם כשזה רק 25 מעלות זה ממש חם) – לא התעכבתי והלכתי אל שאר הסיור שהוא בחלקים מקורים וכמובן גם צפופים יותר.

לא ידעתי כמה זמן זה עלול לקחת, אז השתדלתי לא להתעכב מדי בגלל בת זוגי הממתינה, אבל ראיתי שההמון המתייר עושה זאת גם. עוצרים לרגע קצר ומצלמים ומיד ממשיכים, מדי פעם יש כאלה שמתעכבים יותר, אך הם מעט ממש. לרוב – הרוב הולכים. אמנם לאט ובנחת, אך כמעט ולא עוצרים. כמעט כמו בהתחלה במדרגות – אין התבוננות מעמיקה ברוב המיצגים, הפסלים והציורים.

מבחינת אוויר יחסית נוח, כי רוב המוזיאונים עם חלונות גדולים שפתוחים לרווחה ומאפשרים זרימת אויר. בחלקים מסוימים סדרני המוזיאון מפנים קבוצות לצד אחד וקבוצות אחרות לצד אחר כדי שלא יהיה עומס באולם מסוים. כמעט כל החלקים הם חד סטריים כדי לאפשר מעבר נוח. הכול מתחבר בסוף לדרף צפופה שמובילה אל הקפלה הסיסטנית, המקום היחיד בו הסדרנים גם לא מרשים לצלם.

בקפלה יש ציורים מרהיבים, אך היא גם עמוסה מאוד. מאידך יש שם ספסלים ואופציה לשבת ולנוח קצת. מדי פעם נתיב היציאה מהקפלה סגור, זה קורה כשהוא משמש ככניסה עבור תיירים בעלי מוגבלות. כן, גם כאלה דגים זורמים בנהר. כשיצאתי המשכתי וצעדתי באולמות אחרים עד שהגעתי שוב לאותו אולם בכניסה בו בת זוגי המתינה. צעדנו דרך חנויות המזכרות ויצאנו.

שני דברים עיקריים אני מסכם מהביקור הזה: האחד, שכדי להתרשם לעומק מכל מראות הוותיקן צריך לבוא בבוקר, מצויד במנות גדושות של סבלנות לשעות ארוכות של סיור. השני הוא שהתיירים הם נהר זורם וסוחף. ביובלים מסוימים שלו בסחף אדיר. הולכים והולכים ומצטלמים ומצלמים ומתייגים ומצייצים ומְפַיְיסְבְּקִים ומְאַנְסְטֶגְרֶמִים כדי לסמן וי על מוקדי התיירות העולמיים. סחף של נהר ה"הייתי פה" שכל תייר ממלא לו ביומן חייו.

עוד דבר: בנהר התיירים יש לא מעט להקות. קבוצות שמסיירות בכל רומא יחד, וגם קבוצות שקובעות סיור מאורגן בוותיקן לבד. זה מועיל ומקצר זמן כששומעים הסברים ממדריך/כה על המיצגים השונים. לא בהכרח מועיל לידע אובייקטיבי של התייר, מן הסתם זה יותר מועיל לכיסם של המדריכים שיכולים להפיץ גם שטויות בתמורה למספרים יפים יותר שימלאו את חשבון הבנק שלהם.

להקות הדגים האלו המשייטות במורד נהר התיירים נתנו לי את ההסבר הנוסף למוטות המצלמה ולקשר האפשרי לרוכלי הבדים הצבעוניים. בין הלהקות המרובות שבוותיקן, כל להקה צריכה סימן על ידי מי היא מובלת. ומה יכול להיות סימן נהדר יותר מאשר בדים בגוונים שונים בראשי מוטות מצלמה.

זרמי בני האנוש בוותיקן
זרמי בני האנוש בוותיקן. שימו לב למוטות סימון בצד ימין מקרוב ובאמצע ממרחק מה, עליהם מיני בדים צבעוניים שונים

אלה הם, בקצרה, רשמיי מהשייט בזרם הנהר האנושי של התיירות. בדור הזה שהכול נגיש ואפשר לדלג ממקום למקום בעולם בזמן קצר, כמובן יש מקומות שהופכים להיות כ"ביקור חובה". זה נהדר מצד אחד, אך כדאי גם לשים לב שלא נסחפים סתם. להשקיע במקומות שמתעניינים בהם באופן אישי גם אם זה לא אטרקטיבי, וכן, גם להפך.

———

[1] במשמעות "כלונס". אות וסימן על מקל גבוה. כמו בתנ"ך (במדבר כא:ח) "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס".

ספר כללי, ספר מדינה וממשל

לבחור את הבחירות – פרק ג': שׂדרות עוקף־אחוז־החסימה

במהלך החודש שעבר פורסמו כאן בבלוג שני מאמרים בנושא אחוז החסימה והשפעתו על יחסי כוחות לא הוגנים בין קבוצות רוב ומיעוט בפוליטיקה. בראשון הצגתי והסברתי כי לדעתי קיימת בעייתיות בשיטת הבחירות והרכבת הממשלה כיום, בכך שלנציגי קבוצות מיעוט בכנסת יש כוח גדול יחסית לכמותם באוכלוסייה. בשני הצגתי רעיון לפיתרון והוא מודל שונה של אחוז חסימה, שיתמקד במהויות ופחות טכנית במספרים כמותיים.

לפי הרעיון ההוא הבהרתי כי ניתן לקבוע שהרף הטכני לחסימה יהיה בדיוק רף המוכרח ממילא במציאות – כמות קולות הבוחרים הדרושה למושב אחד בכנסת (אחד חלקי 120), שהרי הבעיה היא שהכוח הניתן לקבוצות מיעוט בשיטה הקיימת מופרז ביחס לגודלן, ולא משנה אם זו מפלגת מיעוט של יחיד, 4 או 8; לפיכך אם משתמשים ברעיון המוצע אפשר לתת לרשימה להכניס גם נציג אחד לכנסת.

דרכי מעקף לאחוז החסימה: האמנם?

לפני ימים אחדים התרחש דבר לקראת הבחירות הקרבות: נתניהו ופייגלין שוחחו בעניין זה שרשימתו של האחרון "זהות" תפרוש מהמירוץ לכנסת, ובתמורה לכך הוא מקבל מהראשון הבטחות כלשהן. אני אומר שהוא קיבל הבטחות למרות שלמעשה נאמר לו שיקבל דברים ספציפיים, מכיון שהבחירות טרם התקיימו ולפיכך אין לדעת איך תהיה התמורה בפועל, אז בינתיים קיבל את ההבטחות בלבד.

אתמקד כאן בעצם המהלך ולא בפרטיו. לצורך הדברים שאכתוב זה לא משנה אם נתניהו הבטיח לפייגלין לגליזציה של קנאביס, שימונה כשׂר מסוים או הפרטת מערכת החינוך, ולכן לא אכנס לפרטים כי מה שחשוב לעניין הנדון כאן הוא עצם המהלך הזה שכלולות בו הבטחות.

העניין הנדון הוא עצם הרעיון שראש מפלגה גדולה (כמו "הליכוד") פונה לראש מפלגה קטנטנה (כמו "זהות") שפעם אחת בלבד התמודדה בבחירות ולא עברה את אחוז החסימה, וכל מדד שידוע להם (סקרים, וכנראה גם יועציהם) אומר שאילו תתמודד בבחירות הקרובות היא שוב תקבל מספר קולות נמוך מכדי לעבור, ועדיין ראש המפלגה הגדולה מציע הצעות שונות ומשונות כדי שהמפלגה הקטנטנה תפרוש מהמירוץ. רואים פה אינטרס מובהק של ראש המפלגה הגדולה בהוצאת מפלגות קטנות מהמירוץ, ולשם כך הוא מוכן לתת מתנות.

בעניין הזה, הפנה אותי חבר לפרסום בפייסבוק שכתב בחור בשם ראובן נווה, שמתייחס לדבר מדהים שלכאורה קרה: אחוז החסימה הנוכחי (3.25%, גבוה מבעבר), באופן אבסורדי מעודד את כוח הסחטנות של הקבוצות הקטנות בעם! הרי ההיגיון שהיה בהעלאתו הוא שאחוז חסימה נמוך מעודד ריצה של מפלגות קטנות, ומפלגות קטנות מקטינות את ה"משילות" בגלל כח הסחיטה הקואליציוני שלהן (כפי שהארכתי להסביר במאמר הראשון בסדרה זו).

עכשיו מסתבר שבזכות אחוז החסימה שגדל – גדל פלאים גם כוח הסחיטה של פייגלין ודומיו, כך אומר נווה, ומסביר: הרי כמפלגה קטנה בכנסת יש סיכוי סביר שהוא לא יהיה לשון מאזניים והוא יתחרה במפלגות אחרות. כלומר, חבר הכנסת שירכיב קואליציה הרי יוכל לבחור אותו או מפלגות קטנות אחרות כדי לצרף אליה, ויש סיכוי שהוא יבחר את המפלגה שיהיה קל יותר להתמודד עם דרישותיה וסחטנותה, וכך כל מפלגה קטנה שרוצה להצטרף גם מנסה להגמיש את דרישותיה כדי שיהיה קל לבחור בה.

אבל כעת, בייחוד אם לא יעבור את אחוז החסימה, הנזק הפוטנציאלי שלו עצום. ואסביר: בגלל שאחוז החסימה גבוה יותר – יש יותר חשש שריצה של מפלגה קטנה "תבזבז" קולות שלא ייוצגו בסוף, שהרי חלוקת 120 חברי הכנסת נמדדת לפי כלל הקולות של המפלגות שעברו את אחוז החסימה. לפיכך יש יותר חשש שמפלגה תצבור הרבה קולות אך פחות מלעבור את החסימה (לדוגמה 3%), וכל אלה "ילכו לפח" ולא יקבלו ייצוג, ולכן בריצה של מפלגה כזו יש פוטנציאל נזק גדול. לוּ המפלגה הקטנה לא תתמודד – סביר שלפחות חלקם יצביעו למפלגות אחרות שיעברו את אחוז החסימה, וכך ייוצגו ולא יתבזבז קולם.

לכן, טוען נווה, הוא מרשה לעצמו להעלות את רף הדרישות כדי לפרוש מהמירוץ ולמנוע את הנזק הפוטנציאלי הזה; ואז, אם דרישותיו תתקבלנה, הוא יכול גם להשיג לא פחות ממה שהיה משיג אם היה נבחר כמפלגה קיקיונית. ולמותר לציין – ככל שאחוז החסימה גבוה יותר כך הנזק הפוטנציאלי גדול יותר ואיתו גדל כח הסחיטה.

במבט ראשון הטענה של נווה נכונה. אחוז החסימה הגבוה שהיה אמור לעודד לרוץ ברשימות גדולות יותר – דווקא מעודד לרוץ ברשימות קטנות, ואז לדרוש ולסחוט משהו בתמורה להימנעות מהמירוץ וביטול פוטנציאל הנזק של בזבוז הקולות. כך שלמעשה כוח הסחיטה של המעטים שאיננו רצוי כפי שהסברתי במאמר הראשון – דווקא מתממש לו גם בלי היבחרות בכלל לכנסת, ויתכן שהוא מתממש אפילו באופן יותר נטול פרופורציה. כאן לא יועיל הפיתרון שהצעתי במאמר השני, כי הוא רלוונטי רק אחרי הבחירות ולפי תוצאותיהן, ולא במהלך המירוץ לבחירות.

אבל במבט עמוק יותר, לדעתי, הטענה של נווה שגויה. אחוז החסימה הגבוה כשלעצמו לא מעודד את כל הפיאסקו הזה שקרה עם פייגלין ונתניהו. הגורמים לכך הם נטו אינטרסים אישיים שלהם. בכל מקרה אחר אין שום מניעה שראש המפלגה הגדולה יודיע לראש המפלגה הקטנה שאין לו שום לגיטימציה לדרוש משהו בעת הזו, ויתכבד נא להמתין בסבלנות למוצאי הבחירות, אז אם יתברר שהצליח לחצות את אחוז החסימה – יש להם על מה לדבר.

האם גם הסקרים מצביעים ומשפיעים

להבנתי מה שקרה במקרה הזה הוא שפייגלין ניצל אינטרס אישי של נתניהו (ולא משנה מהו) כדי לדרוש ולסחוט הבטחות, אך נתניהו לא היה באמת מחוייב להיכנע לסחטנות הזו. מתוך כתבות שונות שקראתי בעניין, יתכן אפילו שנתניהו הכניס את עצמו לעמדת הסחיט והכאילו חייב לקיים את דרישות פייגלין. כלומר, ראש המפלגה הגדולה בחר לשים את כוחו במסגרת סוחטת, כנראה מתוך אינטרס כלשהו שמאוד חשוב לו, ובשמו הוא מוכן לספק סחורה לראש מפלגה קטנטונת.

מה האינטרס? בחיפוש זריז אחר כתבות שונות בנושא, נראה כי האינטרס הוא ש"לא לאבד קולות לגוש", והכוונה לגוש המפלגות מהצד הימני של המפה הפוליטית שככל הנראה יוכלו להרכיב בקלות קואליציה יחד.

מה זה החשש לאיבוד קולות? מכיון שהסקרים חוזים כי מפלגתו של פייגלין שהיא מפלגה קטנה מגוש הימין לא תעבור את אחוז החסימה, והרי אם כך אכן יקרה אזי קולות המצביעים לו הולכים לפח וכפי שהסברתי קודם – לפיכך ראש המפלגה הגדולה באותו גוש (נתניהו) רוצה להציל את הקולות שלא יילכו לפח, ובשם אינטרס זה הוא פונה למי שניסה להפיל את הקולות בפח (ראש המפלגה הקטנה) ומבטיח לו תמורה אם יחדל מלרוץ בבחירות ולסכן הקולות.

אם כן נראה שהמהלך הזה מוכתב (לפחות בחלקו) על ידי סקרים, בגלל שהם חוזים X – הולך פלוני ועושה Y. והמסקנה היא שמשתמשים בסקרים לא רק לחיזוי העתיד, אלא ככלי להשפיע ממש איך העתיד ייראה. במילים אחרות – גם הסקרים עצמם משתתפים בבחירות, והתוצאות לא רק נחזות על ידם אלא גם מוכתבות במידת מה. זהו עניין שעוד יש להרחיב בו, אך פרק זה כבר ארוך דיו, ולכן המאמר הבא יוקדש לכך.

ספר כללי, ספר מדינה וממשל

לבחור את הבחירות – פרק ב': חסימה ללא אחיזה באחוז

לפני ימים אחדים פרסמתי כאן בבלוג את מחשבותיי על בעייתיות מסוימת בשיטת הבחירות בישראל. בקצרה, אחוז החסימה נועד לאזן בין הצורך במשילות ובין הצורך בייצוגיות, אך הוא אינו מסייע לפתור בעיה אחרת והיא יחסי כוחות שאינם הוגנים לטובת קבוצות המיעוט המיוצגות. מכיוון שדמוקרטיה בנויה על הכרעת הרוב, ראוי שאכן כוחו של הרוב יהיה כוח של רוב גם במהות ולא רק בכמות המספרית. אם לארבעה נציגים של קבוצת מיעוט יש כוח "לכופף" 60 נציגים של הרוב – אין זה הוגן.

שינוי אחוז החסימה – פחות טכני ויותר מהותי

בפרק הזה אפרט את הרעיון שחשבתי עליו כמנגנון לפיתרון בעיה זו. בבסיסו אני מציע לצמצם את הטכניות של אחוז החסימה, ובמקומו לקבוע חסימה מהותית, שאינה תלויה ברכיב טכני ומספרי בלבד.

אבהיר כי איני קורא לבטל את הטכניות לחלוטין. צריך רף מינימלי של אחוז טכני שחוסם, כדי שלא כל קבוצה קטנה ואיזוטרית תרצה נציג מטעמה ומרוב עומס דעות שונות לא יצליחו לנהל כלום יחד. אך אני סבור כי ניתן לקבוע שהרף יהיה בדיוק רף טכני המוכרח ממילא במציאות – כמות קולות הבוחרים הדרושה למושב אחד בכנסת (אחד חלקי 120). כלומר – יוחזר אחוז החסימה הטכני ל־1% ותיאורטית נציג יחיד של מפלגה יוכל להיבחר.

הרי הבעיה שהצגתי במאמר הקודם היא שהכוח הניתן לקבוצות מיעוט בשיטה הקיימת מופרז ביחס לגודלן, ולא משנה אם זו מפלגת מיעוט של מנדט אחד, ארבעה או שמונה. אם כך אפשר לתת לרשימה להכניס גם נציג אחד לכנסת, ובתנאי שנשתמש ברעיון המוצע להלן, והרעיון הוא שתוצב חסימה מהותית, רשימת הגבלות מהותיות שתחסום ממייצגי המיעוט להכתיב את סדר היום כרצונם.

ככלל, יש להגדיר בקווים ברורים עבור הדרישות הקואליציוניות מה דירוג הכוחות בין קבוצות בגדלים שונים, כדי שלא כל מפלגה תתבע ככל העולה על רוחה כדי לחתום על הסכם קואליציוני. יהיה מדרג להגדרת תנאי הסף שכל מפלגה תוכל לתבוע בהתאם לכוחה: לדוגמה, מפלגה שלא הגיעה למספר דו־ספרתי של מנדטים – לא תוכל לתבוע את תיק האוצר, או לדרוש יותר משלושה תיקים בכלל. או, מפלגה שלא קיבלה יותר מ־6 מנדטים – לא תוכל להתנות את כניסתה לממשלה באישור מתווה כלשהו או חוק מסוים.

בנוסף לתנאים האלה, תהיה חובה לקיום אופציה להקצאת משרה מסוימת לכל מי שיצטרף לקואליציה, על מנת ליצור רצון ותמריץ גם אצל מפלגות יחיד לעשות זאת למרות שלא יהיה בכוחן כמעט להציב דרישות. זו אמנם תהיה חובה, אך היא לא תהיה שהמשרה תוקצה בפועל, אלא חובת הקצאת האופציה; אם מישהו ירצה להצטרף ויגיד בפירוש שאינו רוצה כלל משרה כלשהי – אין עניין להכריחו לקחת.

דוגמה לכך – יו"ר של ועדות מסוימות יינתנו לנציג המפלגה הקטנה ביותר שתרצה להצטרף לקואליציה. מכמות מסוימת של נציגים – מפלגה תקבל סגנוּת שר, מכמות גדולה יותר שר, שני שרים, וכן הלאה. אם מפלגה גדולה תתעקש לקבל משרה ששייכת לקטנה – היא תצטרך לתת בתמורה משרה ששייכת אליה ע"פ הכללים, אבל היוזמת למהלך כזה תהיה המפלגה הגדולה; הקטנה לא תוכל לדרוש תחלופה כזו ללא הסכמת הגדולה. כמובן שגם כאן אם הקטנה מוותרת על דבר שזכותה לקבל – תהיה גמישות בעניין.

להכנת כל המדרגים והתנאים האלה יוקם צוות של מומחים שיגדיר סדרי עדיפויות וחשיבויות בכל המשרות הקיימות – השרים והוועדות השונות, והמסמך שייכתב על ידם בנושא יהווה בסיס להקמת קואליציה.

בפועל סביר להניח שיהיו מפלגות עיקשות. תמיד יכולים להימצא כאלה שהאינטרס שלהם הוא דווקא ללכת שוב ושוב לבחירות, או כל אינטרס אחר. נקודת ההנחה שאני יוצא ממנה היא שאלו יהיו מעטים, ולרוב הציבור יהיה נוח ועדיף שתהיינה כנסת וממשלה פעילות ברוב מוחלט של הזמן, ואם מפלגה מסוימת תחליט שמשתלם לה תמיד להתעקש – פעם זה יצליח, אך אח"כ לציבור יימאס והיא תאבד חלק מקהל בוחריה. כיוון שכך סביר כי רוב המפלגות ישתדלו להגיע ביניהן לאיזשהו עמק השווה.

עיקר הרעיון שהצעתי עד כה מתמקד בכינון הממשלה ולא בשימור שלה לאורך כהונתה. אמנם ברור שחלק בלתי נפרד מהרעיון הוא גם לדאוג לשימור כהונת הממשלה לאורך זמן, שלא יקרה שאחרי שקבוצת מיעוט כבר הצטרפה תחת ההגבלות האלה היא תוכל לאיים בפירוק זריז של הממשלה.

לצורך כך יש לשנות את הרוב מרוב טכני לרוב משמעותי, ויתייחס גם לעת כינון הממשלה וגם למשך כל תקופת כהונתה. רוב משמעותי צריך להיות לא כזה שתלוי באדם בודד; כלומר – נכון ש־61 זה רוב, אך ראוי שלצורך כינון הממשלה יחוייב רוב של 70 עד 80 חברים. זו לא המצאה שאין לה דמיון, כבר כיום יש חוקי יסוד בודדים ששינוי בהם מצריך רוב של 80 חברי כנסת. הרעיון הוא שמרכיב יסוד בקיום מערכת שלטונית כמו כינון ממשלה גם יצטרך רוב דומה. אך כאמור זה לא חייב להיות בהכרח 80, יתכן שגם 70 זה סביר, העיקר שיהיה רוב קצת יותר משמעותי מ־61.

אבל, לאחר שתקום הממשלה, מחד גיסא הכלל ייתן את הגמישות שתוכל להצטמצם עד לרוב טכני (61), כדי שלא כל מי ש"יחטוף קריזה" ויחליט לפרוש יפיל אתו את הממשלה. מאידך כדי שלא יקרו יותר מדי פרישות שיסכנו את המשילות – ייקבעו כללים שיגדירו באלו נסיבות מפלגה יכולה לנטוש את הממשלה.

ניתן גם לקבוע את הכללים למקרי פרישת מפלגות קטנות דווקא על הממשלה הנותרת, נניח כלל שאומר כי על ראש הממשלה תוטל חובת הרחבה של ממשלתו בתוך פרק זמן מוגדר כדי לשמור על יציבותה. יש לשער כי כלל כזה יגרום לו מראש למצוא דרכי שכנוע וריצוי למפלגה שתרצה לפרוש, כי יהיה קל יותר לתחזק את הממשלה הקיימת מלחפש לה חיזוק חדש מבחוץ.

··

כיווני חשיבה נוספים

לסיום המאמר אצביע על כיווני חשיבה נוספים שיש לי בנושא. הערה אחת היא שיתכן ויוקמו בלוקים טכניים בין מפלגות קטנות. לדוגמה איחוד מפלגות הימין (מפלגת "ימינה" בבחירות הקרובות) שמרכיב קבוצות בעלות דעות שונות על בסיס מכנה משותף מסוים, יתכן שבמקום בריצה לבחירות כפי שקורה כעת – זה יקרה בדרך של בלוק טכני בהרכבת הקואליציה, שיאמרו כי רק אם דרישות כל הרשימות ממולאות אז הם מסכימים להצטרף.

הערה נוספת היא לבדוק האם יתכן שיש כוח סחטנות לקבוצות המיעוט גם ללא כניסה בכלל לכנסת, מה שאולי מרוקן מתוכן את הסיבה אחוז החסימה. עוד צריך לברר האם סקרי הבחירות שמנסים לנבא מי יעבור את האחוז ומי לא – משפיעים בפועל על הנתון הזה.

הערה אחרת כללית היא כי יתכן שאם הייתה כנסת גדולה יותר, לדוגמה אם הייתה 220 חברים, כל התמונה הייתה משתנה. אולי היה ניתן לקבוע אחוז חסימה גבוה יותר, אך עדיין היה ייצוג יותר נאות לכלל הציבור וגם היה קל יותר לקבוע כללים כדי לשמר את כוח הרוב מול המיעוט.

בכלל בנושא זה צריך לבדוק איך 120 חברים היום מספיקים לייצג כ־9 מליון איש בזמן שאותה כמות יכלה לייצג מליון אחד בשנותיה הראשונות של המדינה, האם לא צריך לשנות ולהוסיף את מספר החברים בפרלמנט כשכמות האוכלוסייה הכפילה ושילשה את עצמה? ועל עניינים אלה ואחרים אולי אכתוב בעתיד.

ספר אקטואליה, ספר כללי

כשדנמרק הרגיזה את מלך הכיתה הג'ינג'י

"דנמרק פויה! מטה פרדריקסן ילדה רעה! מרושעת!" כך, ילדותי ומתנשא, נשמע לי סגנון ההתבטאות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כלפי ראש ממשלת דנמרק, לאחר שזאת סירבה לדון ברעיון מכירת גרינלנד לאמריקאים.

תקציר האירועים: לפני שבוע פורסם כי טראמפ הביע עניין ברכישת האִי גרינלנד. כיום לאי יש ממשל אוטונומי עצמאי, שכפוף לדנמרק רק לענייני חוץ וביטחון. ביום ראשון (18.8) טראמפ אישר את הפרסום ואמר כי לדעתו זו בסך הכול עסקת נדל"ן טובה, אמנם זה לא הנושא הראשון על סדר יומו, אך אסטרטגית זה מעניין וישמח לדון בכך עם הדֶנים.

למחרת טראמפ צייץ תמונה ערוכה בה נראה מגדל טראמפ הזהוב על אדמת גרינלנד, וכתב עליה כי "I promise not to do this to Greenland!" (אני מבטיח לא לעשות זאת לגרינלנד). כנראה כדי להבהיר שעסקת הנדל"ן הזו היא לא כדי לבנות מגדלים ומרכזי סחר שם, אלא מסיבות אחרות. השערה רווחת שקראתי מדברת על מרבצי מינרלים גדולים ומחצבים יקרי ערך הקיימים באי, שכנראה יהיה קל יותר לכרות אותם בתקופה הקרובה כאשר הקרחונים באי נמסים בקצב מואץ. כאמור זאת השערה, טראמפ לא אמר זאת בפירוש.

התגובות בגרינלנד היו שליליות. שרת החוץ של גרינלנד אמרה כי "אנחנו פתוחים לעסקים, אך איננו למכירה". חברת פרלמנט שם אמרה כי הם מעדיפים להיות קשורים לדנמרק מאשר לארה"ב. גם בדנמרק חברי פרלמנט הגיבו כי זו הלצה לא מוצלחת.

אחר כך הגיעה תגובה רשמית של ראש ממשלת דנמרק מטה פרדריקסן, שאמרה כי ההצעה אבסורדית. לדבריה "גרינלנד לא שייכת לדנמרק, גרינלנד שייכת לגרינלנד", והיא סבורה שאין לדון ברעיון מכירת האי לארה"ב מכיוון שהוא רעיון מגוחך.

כתוצאה מכך, הודיע טראמפ אתמול בציוצים בטוויטר כי הוא דוחה למועד אחר את ביקורו בדנמרק שתוכנן לראשית החודש הקרוב. בציוצים האלה הוא מתייחס בצורה עניינית, ומסביר כי למרות שדנמרק היא מקום מדהים עם אנשים מדהימים – אינו רוצה לבקר שם כעת בגלל סירובה של פרדריקסן לדון ברעיון מכירת האי. הוא הודה לה על הישירוּת בדבריה שחסכה הוצאות ומאמצים גם לארה"ב וגם לדנמרק.

שעות בודדות אחר כך ההתבטאויות של טראמפ החלו להידרדר. בשיחות עם עיתונאים בבית הלבן הוא תקף את פרדריקסן, וטען כי היא נהגה באופן דוחה ונבזי כאשר סירבה לדון ברעיון רכישת גרינלנד ואף כינתה אותו רעיון מגוחך. לדבריו, היא יכלה להגיד שהם אינם מעוניינים לדון בזה, אבל להגיד שהרעיון מגוחך זה מעליב, ולא אותו אישית, אלא הוא נעלב בשם כל ארה"ב (!).

פה לדעתי הנשיא הג'ינג'י איבד את זה. אמנם יש מידת מה של אמת בדבריו כי פרדריקסן יכלה לסרב לדון בנושא מבלי לספר כי לדעתה הרעיון מגוחך, אך מכאן יש מרחק רב עד ההצהרה הבומבסטית כי זה עלבון לארה"ב כולה. לפי הדיווחים הראשונים לפני שבוע בנושא, אפילו חלק מאנשיו לא חשבו שהוא כה רציני. לפי אחת הפרשנויות זה בכלל נאמר כמִפגַן של חוזק, שאומר שיש לו יכולת לקנות מדינה שלמה, אך לא שאכן הוא כעת חושב ספציפית על רכישה זו.

יתרה מזאת: טראמפ עושה לדנים הרבה יותר ממה שהם עשו לו. פרדריקסן התייחסה לרעיון וטענה שהוא מגוחך, היא לא אמרה כך על טראמפ עצמו; ואילו הוא מתייחס כעת בזלזול ישירוֹת לפרדריקסן וטוען כי היא נהגה בצורה דוחה ונבזית.

חטיף הצ'יטוס הכתום מבית הגבינה מתנהג כמו ילד שבטוח שאם הוא מלך הכיתה אז הוא גם מלך של בית הספר כולו. אם נבחר לנשיאות ארה"ב – כל מדינות העולם חייבות להסכים לכל רעיון שיוצא לו מהפה. לכן כפי שפתחתי את המאמר – הוא נשמע לי כמו אבי נעלבי, ופרדריקסן שלא הסכימה אתו היא פויה וילדה רעה.

בעוד טראמפ נעלב לדבריו מאמירה על רעיון שלו שהוא מגוחך, הוא העליב עמוקות את העם הדני בדבר גדול בהרבה – ביטול הביקור הקרוב שתוכנן. כך אומרת ראש ממשלת דנמרק לשעבר הלה תו'רנינג שמידט. לדעתי היא צודקת, וכי חסרים נושאים אחרים לדבר עליהם בביקור ממלכתי? בכלל, אם למרות הסירוב לדון ברעיון הוא היה בא ומבקש רק להציג בנקודות קצרות מה מחשבתו בנושא – אני מאמין שהיו נותנים לו לדבר כמה משפטים ולא היו אוטמים אוזניים, ולוּ בשל הנימוס שיש בפגישה פנים בפנים לתת לאורח לספר כמה מילים מהגיגיו.

עכשיו כבר מזלזלים בו אישית בדנמרק, ובצדק. חברת אופוזיציה שם וגם שר החוץ לשעבר אמרו בפירוש כי התקרית הוכיחה את ההנחה שטראמפ טיפש. שר החוץ אמר גם שהוא נרקיסיסט.

אם צריך עוד הוכחה לנרקסיזם שלו לא צריך להרחיק, כי ממש באותו אירוע עם העיתונאים הג'ינג'י נתן עוד מופע נרקיסיסטי. לאחר ההֵיעלבוּת וההַעֲלָבוֹת לדנמרק, טראמפ דיבר עם הכתבים על מלחמת הסחר עם סין. במהלך דבריו הוא הסתכל בחטף השמימה בזמן שהכריז באוזניהם "I am the Chosen One" (אני הנבחר).

אכן בהקשר הפרטני נראה שזה חלק מטענתו שמלחמת הסחר עם סין חשובה, והייתה אמורה להיות כבר בעבר ולא רק בזמנו, והוא נבחר (באופן דמוקרטי) להוביל אותה. אבל לשם מה ההצצה לשמים בדיוק בעת האמירה "I am the Chosen One"? ובכלל, למה התזכורת הזו? כל הכתבים יודעים שהם מראיינים את הנשיא שנבחר בבחירות. יש בכך לדעתי רמז להקשר הכולל, שהוא בטוח שאם הוא הילד שנבחר מאלוהים להיות מלך הכיתה – אז הוא גם מלך בית הספר כולו, ואלוהים בחר בו להנהיג את כל הכיתות והשכבות כאשר יחפוץ לבו.

לסיום מילה אליך אלוהים, אם אתה קיים, ואם זה בכלל מעניין אותך ואתה בוחר את נשיאי האומות – בבקשה, הג'ינג'י הזה מצד אחד קצת רברבן מדי ומצד שני לפעמים מתנהג כמו ילד שמתפרע על שקית חטיף צ'יטוס עם גבינה. אשמח אם בארבע השנים שמנובמבר 2020 בית הגבינה בוושינגטון יארח אדם קצת יותר מיושב בדעתו מאשר זה ששער ראשו מזכיר את החטיף הנ"ל. אתה יכול לשים ילדים קצת יותר הגונים בתפקיד מלכי הכיתה ובית הספר, למרות שבית הספר הזה שבראת, העולם, מה לומר, הוא מטורלל בעצמו גם ככה.

 

ספר כללי, ספר מדינה וממשל

לבחור את הבחירות – פרק א': כוח ה"מעטים מול רבים" בשלטון

אינספור מילים נשפכו כבר על שנת הבחירות הנוראית, המתישה, המרגיזה, המעצבנת, הנסחבת, הכאילו־בלתי־נגמרת והארוכה הזו. אולי התיאורים האלה לא מתאימים לכם: זה דווקא נחמד שיש עוד הזדמנות להחליט על גורלנו. אם זה נחמד ואם לא, זו הזדמנות גם לחשוב על המודל בו אנו בוחרים.

אקדים ואציין כי זו רשומה ראשונית וחלקית. כאן אני משתף ומעלה לדיון רעיונות מסוימים שעלו במחשבתי, על מנת שהם עצמם יתפתחו לי ויקבלו ביטוי ברור יותר בעצם העתקתם מזרם המחשבה השוטף אל זרם ההקלדה, ועל מנת שהמשוב שיהיה להם (אם יהיה) יסייע לי בהמשך הבנת כלל הנושא או אולי יסייע לציבור בשיפור שיטת הממשל.

על משמעות אחוז החסימה והשלכותיו

הנושא הראשון שאעלה כאן יהיה אחד הגורמים הידועים כמאזנים בין משילות לייצוגיות בבית הנבחרים – אחוז חסימה.

דבר ראשון צריך להבהיר מה הן בכלל משילות וייצוגיות: אז משילות היא הצד בו כלל המפלגות הנבחרות מגבש קואליציה כדי למשול (והסבירות שבישראל תיבחר מפלגה אחת שתהיה יותר מחצי בית הנבחרים כדי שתוכל למשול ללא קואליציה – נמוכה למדי). ייצוגיות היא הצד השני של התמונה, הצד שרוצה שתהיינה מפלגות רבות קטנות ולא מכריח קיום של מפלגות גדולות בלבד; וזאת כדי שכל קבוצה בעם שיש לה דעה מסוימת תוכל לבחור לה רשימת נציגים לבית הנבחרים וללא תלוּת בגודלה.

כעת חשוב להבין מדוע בכלל המשילות והייצוגיות מוגדרים כשני צדדים שדורשים איזון ביניהם: ובכן, אם נקפיד על הייצוגיות של כולם ותוכלנה להיבחר מפלגות רבות של נציג אחד – עלול להיווצר קושי בגיבוש הסכמות קואליציוניות בין קבוצות רבות כדי להשיג משילות בהרכבת ממשלה. מהצד הנגדי אם כדי להקפיד על משילות נכריח קיום של מפלגות גדולות בלבד – תיפגע הייצוגיות של חלקי העם שאין בכוחם להכניס לפרלמנט קבוצת נציגים גדולה, וחשים כי דעות המפלגות הגדולות אינן תואמות להם.

אחוז החסימה הוא הגורם המאזן: כל קבוצה יכולה להתמודד על ייצוג, ובתנאי שגודלה יהיה X אחוזים מהבוחרים. כיום אותו X בישראל (מאז העלאתו האחרונה ב־2014) הוא 3.25%, ובעשור שקדם לכך הוא היה 2%. העלאה ראשונה הייתה 12 שנה קודם לכן – 1992 – כאשר עלה מאחוז לאחוז וחצי. אף שיעור מאלה אינו חריג בנוף. בהולנד, לדוגמה, אחוז החסימה הוא כאחוז; בדנמרק כ־2-3% ובשבדיה כ־4-5%.

פרט חשוב לציון הוא כי אחוז זה נמדד מתוך הקולות הכשרים שהצביעו (לפחות בישראל. לא בדקתי במדינות אחרות את הנתון הספציפי הזה). נתבונן בדוגמה של השפעתו מהבחירות האחרונות שהיו ב־9 באפריל (הנתונים מועתקים מויקיפדיה. פירוט מלא בנספח זיכרון דברים של ועדת הבחירות המרכזית):

  • מס' בעלי זכות בחירה: 6,339,729
  • מס' מצביעים: 4,340,253 (המהווים אחוז הצבעה של 68.46%)
  • מס' הקולות הפסולים: 30,983
  • מס' הקולות הכשרים: 4,309,270
  • אחוז החסימה (3.25% מכלל הקולות הכשרים): 140,052
  • קולות לרשימות שלא עברו את אחוז החסימה: 366,016 (8.49% מהקולות הכשרים)
  • קולות לרשימות שעברו את אחוז החסימה: 3,943,254 (91.51% מהקולות הכשרים)
  • מודד למנדט: 32,860

בפועל, המפלגות שהשפעת אחוז החסימה לגביהן הכי בלטה – הן מחד גיסא מפלגת רע"ם-בל"ד הערבית שהשיגה קצת יותר מ־3000 קולות כדי לעבור את המחסום ולקבל ייצוג, ומאידך גיסא מפלגתם של בנט ושקד "הימין החדש" שפספסה אותו כאשר חסרו להם כ־1500 קולות.

ההשלכות של זה בחלוקת המנדטים לפי המודד למנדט הן שרע"ם-בל"ד קיבלו 4 מושבים. כך כל מי שעבר את המחסום – המינימום הוא 4. אילו רע"ם ובל"ד היו מתמודדות כמפלגות נפרדות, סביר שכל בוחריהם לא היו זוכים לייצוג.

בסך הכול בבחירות אלה זכו לייצוג 11 רשימות של מפלגות. בבחירות שנערכו ב־1999, לדוגמה, שעמד אחוז החסימה על 1.5% – זכו 15 רשימות. מתוכן שתיים (בל"ד ועם אחד) קיבלו רק 2 מושבים (כל אחת). כאשר היה אחוז החסימה על אחוז בודד היו גם רשימות שעברו וקיבלו מושב אחד. לדוגמה ב־1988, מתוך 15 רשימות שקיבלו ייצוג – היו שתי רשימות שכל אחת זכתה למושב בודד, ו־4 רשימות שכל אחת זכתה לזוג מושבים.

ניצחון הייצוגיות – כוח ה"מעטים מול רבים"

אחד העקרונות בדמוקרטיה הוא הכרעת הרוב. מכיון שדמוקרטיה היא שלטון העם, אזי הכרעה של רוב העם היא נכונה יותר, מכיוון שמספרית הרוב קרוב יותר לסך כל העם, וכך מתבטאת שליטת העם באופן טוב יותר. זה אינו נוגד את העניין שצריך להינתן מראש שוויון הזדמנויות לכולם; לכולם זכות בחירה שווה, וההכרעה בין הבחירות מתקבלת בדעת רוב.

לפיכך אני סבור שקבוצות מיעוט שזוכות לייצוג צריכות לקבל גם כוח הכרעה בהתאם לגודלן. אבהיר את כוונתי בדוגמה פשוטה: בבניין מגורים יש 10 דירות רגילות ו־2 יחידות דיור קטנות. נציגי הדירות בוועד הבית נדרשים לאשר את שכר המנקה בבניין. לא סביר שלבעלי הדירות הקטנות יינתן כוח הכרעה שונה מאשר שאר העשר, אלא לכל דירה כוח הכרעה שווה, כי לחדר המדרגות ולגינה שמנוקים על ידי המנקה לא אכפת מה גדלי הדירות השונות.

כך גם בפוליטיקה: לא סביר שלקבוצות מיעוט יינתן כוח הכרעה רב יחסית לגודלן, למשל בעניין חלוקת תקציבים. [אמנם יש הבדל קטן מהדוגמה, והוא שיש קואליציה ואופוזיציה שבד"כ לא קיימות בוועד הבית; אך עדיין הרי הקואליציה היא רוב העם שהגיע להסכמים על משילות משותפת, וכלל הקואליציה הוא הנמשל – כמו כלל ועד הבית.] הגיוני שכל חברי הקואליציה יקבלו זכות הכרעה זהה, ולא שמפלגה קטנה של 5 מנדטים תוכל לסחוט תקציבים בדיוק כמו מפלגה של 30, אלא כוחה של הקטנה שווה לשישית מכוח הגדולה.

כפי שהסברתי בהתחלה, כאשר מקפידים על הייצוגיות ונבחרות מפלגות רבות של נציג אחד – יכול להיווצר קושי בגיבוש הסכמות לקואליציה בין הקבוצות הרבות כדי להרכיב ממשלה. תוצאה אפשרית מכך היא שהמפלגות הקטנות רואות שהכול תלוי בהן, שלפעמים הן מהוות "לשון מאזניים", ואז הן דורשות דרישות עצומות ונטולות פרופורציה לעומת גודלן הכמותי.

נתבונן לדוגמה בתוצאות הבחירות של 1988: רק מעט יותר מ־34 אלף חרדים ליטאים תמכו ברשימה החדשה "דגל התורה", והם זכו לייצוג של 2 נציגים; ואילו השנה יותר מ־134 אלף איש בחרו בבנט ושקד, אך עדיין הם לא זכו לאותו ייצוג נכסף.

כאמור, במקרים כאלה יש חשש שצד המשילות ייפגע. נמשיך עם תוצאות הבחירות של 1988 ונראה כי 6 מפלגות שונות הכניסו בסך הכול 8 אנשים, עוד 7 מפלגות קיבלו בין 3 ל־6 איש לכל אחת, ורק 2 מפלגות היו גדולות ממש (הליכוד 40 והמערך 39). אם אותן 2 הגדולות היו ביריבות עמוקה, ולא היו הולכים לממשלת אחדות (כפי שקרה בפועל) – ריבוי השותפות הקטנות היה יכול להקשות מאוד על המשילות.

קושי זה הִנו גם בתהליך ההקמה – הצורך ליצור הסכמים קואליציוניים עם הרבה גופים קטנים שלכל אחד רצונות משלו ודרישות שונות, וגם בתפקוד השוטף – החשש מפני האופציה של כל גוף קטן לפרוש ולהפיל את הממשלה, ובפרט כשיש כמות גדולה של גופים קטנים כאלה.

מכיוון שאחוז החסימה הוא לכאורה הגורם המאזן, מן הסתם הציפייה היא שכיום שאחוז החסימה גבוה מאשר אז – הרי שיחסי הכוחות בין הגופים המרכיבים את הממשלה יתחלק באופן יותר הגון ויותר פרופורציונלי לגודלם. האם זה קורה בפועל? כפי שאני רואה את הדברים – אזי המפלגות הגדולות בממשלות האחרונות עדיין היו תלויות בכוחן של הקטנות. זה שהן לא היו מפלגות יחיד אלא כאלה של 5 מנדטים – לא שינה את התלוּת, ויחסי הכוחות עדיין אינם פרופורציונליים.

מקרה ההווה בו יש ממשלת מעבר למרות שאין לה את אמון נבחרי הציבור (הכנסת), הוא מקרה שממחיש כי למרות שהמשילות גברה (הרי בפועל ממשלת המעבר מושלת) – עדיין קיים עיוות ביחסי הכוחות בין הקבוצות. בבחירות האחרונות, בהן כאמור היה אחוז החסימה 3.25%, אכן לכאורה ויתרנו על ייצוגיות של כמה קבוצות קטנות, אך עדיין אלה שהצליחו להיבחר משפיעות מאוד על כל השאר. אם תאורטית היה נחתם הסכם קואליציוני עם ליברמן, והייתה קמה ממשלת ימין חדשה של 65 חברים שזוכה לאמון הכנסת – הרי ברצותו יכל לעזוב ולהותיר ממשלה חסרת כוח של 60 בלבד. גם איחוד מפלגות הימין יכלו לעשות דבר כזה.

בעיה זו לא תיפתר גם אם נלך בדרכם של שכנינו התורכים ונעלה את אחוז החסימה ל־10%. נניח היפותטית שכך היה בבחירות האחרונות, והתוצאות הן 35 מנדטים לליכוד, 16 לרשימה המשותפת החרדית ו־12 לאיחוד מפלגות הימין. נציגי איחוד זה מציבים תנאים קיצוניים לכניסה לקואליציה, או שקמה ממשלת 63 חברים אך אז הם מכתיבים את סדר יומה באיום כי אם לא ישמעו להם יפרשו והממשלה תפורק. אמנם נציגים אלה מייצגים קבוצה נכבדה מאוד של יותר מעשרה אחוז מהבוחרים, אך עדיין זהו מיעוט בעם שמכתיב למעשה את המדיניות לכמעט 90% האחרים, שהרי הם כופים את דעתם גם על חבריהם בקואליציה.

הבעיה מובלטת יותר כאשר זוכרים מיהו הכלל ממנו סופרים את האחוז החוסם. כפי שהדגשתי למעלה – אחוז זה נמדד מתוך הקולות הכשרים שהצביעו. נביט שוב בנתוני הבחירות האחרונות:

  • מס' בעלי זכות בחירה: 6,339,729
  • מס' מצביעים: 4,340,253 (המהווים אחוז הצבעה של 68.46%)
  • מס' הקולות הכשרים: 4,309,270
  • אחוז החסימה (3.25% מכלל הקולות הכשרים): 140,052

נחשב כמה הם 140,052 קולות מתוך כל 6,339,729 בעלי זכות הבחירה, ונראה כי מדובר בכמעט 2.21% מהם. זה נראה יותר טוב אם מסתכלים על הייצוגיות, שהרי ניתן לטעות ולומר שאחוז החסימה מונע מייצוג קבוצות שאחוזן באוכלוסיה אינו עולה על 3.25%, אך לא – הן יכולות להיות מיוצגות; רק קבוצות שקטנות מ־2.21% בקירוב אינן מיוצגות.

אבל כשמביטים שוב בבעיית יחסי הכוחות בין הרוב למיעוט – זה נראה רע יותר: הדוגמאות שנתתי קודם מדגימות כיצד עלול להתרחש כי מפלגה שמייצגת קבוצת אוכלוסיה קטנה של 2.21% תוכל להכתיב סדר יום לממשלה הצרה בה היא נמצאת.

ניתן לטעון כי ייקבע שאחוז החסימה יימדד מסך כל בעלי זכות הבחירה, אך הסיבה בגינה שללתי את הטענה על אחוז חסימה של 10% – תקפה באותה המידה גם כאן. למעשה לא משנה איך אחוז החסימה פוגע בייצוגיות, תמיד הקואליציה המרכיבה את הממשלה תסבול מיחס כוחות לא הוגן בין הקבוצות שבה.

סיכום

בפרק זה הצגתי רעיונות שעלו בראשי בתקופות הבחירות האלה. עיקרן כי יש בעייתיות בכך שאין יחס כוחות הוגן בקואליציה המרכיבה את הממשלה, ובדרך כלל למעטים המיוצגים בה יש כוח מול הרבים, ולא משנה אם זה מיעוט של 2% או 10% מהאוכלוסייה, ובכך עדיין קיים חוסר משמעותי באיזון הכוחות. כדי לא להאריך עוד כאן – אציג את הרעיונות שחשבתי עליהם לפיתרון במאמר נפרד: פרק ב': חסימה ללא אחיזה באחוז.

ולסיום הבהרה: אלה דברים שנֶהגו בזמני הפנוי. לא למדתי את התחום באופן מקצועי, וכפי שכתבתי בראש המאמר – רצוני לחדד לעצמי מחשבות שחולפות בראשי על ידי כתיבתן וע"י קבלת משוב מאחרים, אז אשמח לכל תגובה.

אלוהים איתנו, תודה לך על הערות מחכימות ובונות שנתת בנושא.

ספר כללי, ספר מזון

♪ ומשירת העשׂבים ♪

עידן העצב של העשב

בין מיני העלים שקצצתי לארוחת הערב, היו העלים ששרדו מן הבזיליקום שרכשתי לפני שלושה ימים. כבר כשהוצאתי אותם מהמקרר הבנתי שחצי מהם יאכל הפח, ואילו החלק שיישאר לאכילתי – יתכבד בתואר "שרידי שרידים".

זו מן הסתם תופעה מוכרת: צריך עשבים או עלים טריים למזון שמכינים בבית. רוכשים במכולת או אצל הירקן צרורות: צרור בזיליקום, צרור נענע, צרור פטרוזיליה וצרור כוסברה [ובהערת אגב, אני אוהב לקרוא לכוסברה בשם: "גד השׂדה", או בקיצור "גד"]. הכול בצרורות. צרורות של עלים ירוקים ורעננים.

בבית הצרורות נפרדים: כמה גבעולי פטרוזיליה לתבשיל הזה, כמה גבעולי בזיליקום לסלט ההוא ועוד כמה מכל הסוגים לאחר, הכול לפי הטעם הרצוי. מכל צרור, או לפחות ממקצתם, נשארים חלקים שעוברים למקרר. עוברים עוד מעט ארוחות ומספר כוסות תה נענע, פותחים את המקרר ומגלים שיתרות העלים מצומקים, יש שהשחירו מהלחות במקרר ויש צהובים מזקנה. מוציאים וזורקים לפח, או לקומפוסט אם יש.

ניתן להניח שחלק מהקוראים ירימו גבה, הם זכו ויש להם גינה או מרפסת שמש שם גדלים בכיף כל הצמחים האלה ועוד אחרים. כשרוצים גד השדה בשביל הדגים – תולשים מהערוגה בדיוק כמה שצריך. כשרוצים סלט ארוגולה – חותכים בדיוק את כמות העלים הדרושה. אבל בעידן הנוכחי לא כולם זוכים לכך. בערים הגדולות והמצטופפות אין תענוג כזה לכל אחד. גם לא כל מי שיש לו את האופציה, ניחן בחוש הידע המתאים לגדל עציצים כאלה אצלו. לפעמים זו חיית המחמד שבבית שכבר כבשה את עשבי התיבול שבעציצים לצורך ארוחותיה, והאדם שבבית אינו מתנגד לכיבוש ואין לו ברירה כי אם להביא מהירקן צרורות לשימושיו.

כעת נחשוב לרגע על הפירות והירקות שרכשתם בירקנייה. סביר שאת רובם ככולם בחרתם בכמות הנצרכת לכם. לא נאלצתם לרכוש מלפפונים דווקא במארזים של 7, תפוחים דווקא בשקים של קילו או בטטות דווקא בקופסאות של 3 יחידות. לעתים, בפרט בסופרמרקטים הגדולים, סוגי פרי בודדים כמו תפוח אדמה נמכרים רק בשקים גדולים. אלה בדרך כלל סוגים שמחזיקים מעמד באחסון רגיל בבית, ומי שעדיין לא רוצה שק – יכול לבחור לרכוש את הפרי הספציפי הזה ביחידות במינימרקט או בירקנייה בשכונה. מדוע העלים לא זוכים לאופציה הזו? למה את העשבים מכריחים להיות ב"להקות", להימכר בצרורות ארוזים או מוצמדים בגומייה?

קחו לדוגמה את מי שאינו רגיל להשתמש בנענע, אבל אחותו באה לארוחת שבת. אחותו מכורה לאיזשהו סלט עם נענע והוא כמובן מפנק אותה ומכין את הסלט לארוחה. נשאר לו שליש צרור במקרר. לתת לאחותו שתיקח הביתה כמה גבעולים זה מרגיש קצת מגוחך ולא נעים, אז ביום שני הוא מעביר את העלים שהשחירו למחצה למשכנם החדש: הפח. אין קומפוסט בשכונה שלו. שליש צרור הנענע לא זכה אפילו להשלים את מעגל הקיום ולחזור לטבע.

כדי להציל את העשבים מעצב כזה לא צריך פתרון יקר או מסובך. ניתן למכור אותם בבודדים. סביר שזה יהיה אפילו יותר רווחי לירקנים. אם ימכור כל ענף רוזמרין או כל זוג גבעולי בזיליקום ב־10 אגורות, יתכן שהפחת (הסחורה שהתייבשה בחנות ולא נמכרה) יהיה מועט כי מראש יביא כמות יחסית יותר תואמת לצפי המכירות. ובכלל – מהפטרוזיליה שעד היום מכר ב־2 שקלים לצרור ויש בכל אחד 30 גבעולים בממוצע – יהיה לו גם רווח ממוצע של שקל לצרור אם ימכור גבעול ב־10 אג'.

אבל תכל'ס במקרים רבים זה לא ישים. נניח יום שישי בצהריים והירקנייה עמוסה – מי יתחיל לספור גבעול גבעול כדי לדעת כמה לשלם? לא הירקן שרוצה להספיק למכור כמה שיותר, ולא הלקוח שמוציא מכל ערוגה בחנות חופן בכמות הדרושה לו. יש אופציה נוספת והיא למכור במשקל. גם היא לא ישימה: המשקלים בחנויות בדרך כלל מדייקים עד 1/200 מקילו, וכמות מעטה מדי של עלים עלולה לא להיות מזוהה כלל במשקל.

 

"טֶלֶעֵשֶׂב" ו"צֶ'טָעלֶה"

אפשר לדוש בזה ולהציע איזה פתרון שישלב את הרעיונות הנ"ל, אבל כנראה שיהיה יותר יעיל להציע שהפיתרון יהיה בצד של השכנים לבית מאשר בצד של המוכר. נשאר לכם הרבה עירית? – תעדכנו בוואצאפ של הבניין שמי שרוצה מוזמן/ת לקחת. לא רוצים לרכוש סתם צרור טרגון בשביל ענף בודד? – תשאלו בקבוצה, יש סיכוי שאחד משכניכם יעדיף לתת לכם את העודפים שלו מאשר לזרוק אותם.

אפשר אפילו להקים קבוצות צ'אט ייעודיות בין שכנים רק לעניינים אלה, שלא תתערבב עם הוואצאפ האחר שיש בו עוד נושאים כמו ועד בית או תזכורת ניקיון למי שהוריד שקית זבל מטפטפת. לא רק הגראס יכול לקבל טלגרם עם שמו, אפשר גם "טלנענע" ו"טלשמיר", וגם ערוץ כוללני כמו "טֶלֶעֵשֶׂב" או "צֶ'טָעלֶה".