ספר כללי, ספר מזון

♪ ומשירת העשׂבים ♪

עידן העצב של העשב

בין מיני העלים שקצצתי לארוחת הערב, היו העלים ששרדו מן הבזיליקום שרכשתי לפני שלושה ימים. כבר כשהוצאתי אותם מהמקרר הבנתי שחצי מהם יאכל הפח, ואילו החלק שיישאר לאכילתי – יתכבד בתואר "שרידי שרידים".

זו מן הסתם תופעה מוכרת: צריך עשבים או עלים טריים למזון שמכינים בבית. רוכשים במכולת או אצל הירקן צרורות: צרור בזיליקום, צרור נענע, צרור פטרוזיליה וצרור כוסברה [ובהערת אגב, אני אוהב לקרוא לכוסברה בשם: "גד השׂדה", או בקיצור "גד"]. הכול בצרורות. צרורות של עלים ירוקים ורעננים.

בבית הצרורות נפרדים: כמה גבעולי פטרוזיליה לתבשיל הזה, כמה גבעולי בזיליקום לסלט ההוא ועוד כמה מכל הסוגים לאחר, הכול לפי הטעם הרצוי. מכל צרור, או לפחות ממקצתם, נשארים חלקים שעוברים למקרר. עוברים עוד מעט ארוחות ומספר כוסות תה נענע, פותחים את המקרר ומגלים שיתרות העלים מצומקים, יש שהשחירו מהלחות במקרר ויש צהובים מזקנה. מוציאים וזורקים לפח, או לקומפוסט אם יש.

ניתן להניח שחלק מהקוראים ירימו גבה, הם זכו ויש להם גינה או מרפסת שמש שם גדלים בכיף כל הצמחים האלה ועוד אחרים. כשרוצים גד השדה בשביל הדגים – תולשים מהערוגה בדיוק כמה שצריך. כשרוצים סלט ארוגולה – חותכים בדיוק את כמות העלים הדרושה. אבל בעידן הנוכחי לא כולם זוכים לכך. בערים הגדולות והמצטופפות אין תענוג כזה לכל אחד. גם לא כל מי שיש לו את האופציה, ניחן בחוש הידע המתאים לגדל עציצים כאלה אצלו. לפעמים זו חיית המחמד שבבית שכבר כבשה את עשבי התיבול שבעציצים לצורך ארוחותיה, והאדם שבבית אינו מתנגד לכיבוש ואין לו ברירה כי אם להביא מהירקן צרורות לשימושיו.

כעת נחשוב לרגע על הפירות והירקות שרכשתם בירקנייה. סביר שאת רובם ככולם בחרתם בכמות הנצרכת לכם. לא נאלצתם לרכוש מלפפונים דווקא במארזים של 7, תפוחים דווקא בשקים של קילו או בטטות דווקא בקופסאות של 3 יחידות. לעתים, בפרט בסופרמרקטים הגדולים, סוגי פרי בודדים כמו תפוח אדמה נמכרים רק בשקים גדולים. אלה בדרך כלל סוגים שמחזיקים מעמד באחסון רגיל בבית, ומי שעדיין לא רוצה שק – יכול לבחור לרכוש את הפרי הספציפי הזה ביחידות במינימרקט או בירקנייה בשכונה. מדוע העלים לא זוכים לאופציה הזו? למה את העשבים מכריחים להיות ב"להקות", להימכר בצרורות ארוזים או מוצמדים בגומייה?

קחו לדוגמה את מי שאינו רגיל להשתמש בנענע, אבל אחותו באה לארוחת שבת. אחותו מכורה לאיזשהו סלט עם נענע והוא כמובן מפנק אותה ומכין את הסלט לארוחה. נשאר לו שליש צרור במקרר. לתת לאחותו שתיקח הביתה כמה גבעולים זה מרגיש קצת מגוחך ולא נעים, אז ביום שני הוא מעביר את העלים שהשחירו למחצה למשכנם החדש: הפח. אין קומפוסט בשכונה שלו. שליש צרור הנענע לא זכה אפילו להשלים את מעגל הקיום ולחזור לטבע.

כדי להציל את העשבים מעצב כזה לא צריך פתרון יקר או מסובך. ניתן למכור אותם בבודדים. סביר שזה יהיה אפילו יותר רווחי לירקנים. אם ימכור כל ענף רוזמרין או כל זוג גבעולי בזיליקום ב־10 אגורות, יתכן שהפחת (הסחורה שהתייבשה בחנות ולא נמכרה) יהיה מועט כי מראש יביא כמות יחסית יותר תואמת לצפי המכירות. ובכלל – מהפטרוזיליה שעד היום מכר ב־2 שקלים לצרור ויש בכל אחד 30 גבעולים בממוצע – יהיה לו גם רווח ממוצע של שקל לצרור אם ימכור גבעול ב־10 אג'.

אבל תכל'ס במקרים רבים זה לא ישים. נניח יום שישי בצהריים והירקנייה עמוסה – מי יתחיל לספור גבעול גבעול כדי לדעת כמה לשלם? לא הירקן שרוצה להספיק למכור כמה שיותר, ולא הלקוח שמוציא מכל ערוגה בחנות חופן בכמות הדרושה לו. יש אופציה נוספת והיא למכור במשקל. גם היא לא ישימה: המשקלים בחנויות בדרך כלל מדייקים עד 1/200 מקילו, וכמות מעטה מדי של עלים עלולה לא להיות מזוהה כלל במשקל.

 

"טֶלֶעֵשֶׂב" ו"צֶ'טָעלֶה"

אפשר לדוש בזה ולהציע איזה פתרון שישלב את הרעיונות הנ"ל, אבל כנראה שיהיה יותר יעיל להציע שהפיתרון יהיה בצד של השכנים לבית מאשר בצד של המוכר. נשאר לכם הרבה עירית? – תעדכנו בוואצאפ של הבניין שמי שרוצה מוזמן/ת לקחת. לא רוצים לרכוש סתם צרור טרגון בשביל ענף בודד? – תשאלו בקבוצה, יש סיכוי שאחד משכניכם יעדיף לתת לכם את העודפים שלו מאשר לזרוק אותם.

אפשר אפילו להקים קבוצות צ'אט ייעודיות בין שכנים רק לעניינים אלה, שלא תתערבב עם הוואצאפ האחר שיש בו עוד נושאים כמו ועד בית או תזכורת ניקיון למי שהוריד שקית זבל מטפטפת. לא רק הגראס יכול לקבל טלגרם עם שמו, אפשר גם "טלנענע" ו"טלשמיר", וגם ערוץ כוללני כמו "טֶלֶעֵשֶׂב" או "צֶ'טָעלֶה".

ספר כללי

עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה

אי שם בסוף ספרו, הזהירני אבי במילים קצרות: "וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר: עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ".

לא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים אמרו שאין לחוש ולעשות ספרים, הרי כאן אות חבויה, כתיב ולא קרי, ובכלל אמר כי "הִזָּהֵר מֵעֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה", כלומר שהזהירנו מלהפריז ולעשות ספרים. באמת גם צדקו בפרשנותם לדורות המוקדמים שהיו לומדים הכול בעל פה, אך הרי זמנים כבר חלפו ותורה שבעל פה ניתנה להיכתב, גם חזר הפסוק לקדמותו ונקרא כאשר נכתב: הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה, ואלו הם דורות האחרונים.

קהלת בחכמתו הגדולה היה לי כאב, אך אני הייתי בן סורר ומורה, הרי אני בדור אחרון, מאוחר מאוד, אך בעצלות נחתי כדברי פרשנים קדומים, ואז קמתי מן מנוחתי וגיליתי דברים שנשכחו מלב כי לא סיפרתים הרבה.

זה הרגע להפסיק להתפייט ולהתחיל לכתוב. להתחיל לספר הרבה. לא שעכשיו כל מחשבה תמצא את עצמה אוטומטית מדלגת מהמוח אל המקלדת ואל הפרסום. אבל כל דבר שיגע בענייני דיומא, ביומא ובליליא, ותהיה לו חשיבות פרסומית לדעתי – יתפרסם כאן.

הבלוג לא יוגבל לנושא ספציפי. יהיו בו תכנים מגוונים ושונים: אולי יהיו בו סיפורים אישיים עלי; אולי תהיה בו שירה; אולי דעות על תחבורה ציבורית; אולי ייכתב טור פוליטי; אולי בכלל מתכון מנצח למזון טעים. הכול יכול להיות ויכול שלא להיות. יהיה או לא יהיה? זו השאלה. ותשובתה – הצטרפו למעקב, וברבות הימים תגלו.